למרות שחתכתי אני אהבתי,
אני באמת אהבתי אותה,
אבל אני כבר לא יכולתי היה לי קשה
הגעתי לשלב שכבר אין דרך לאחור
ממש כמו נקודת אל חזור שמאלצת אותך לקפוץ לתוך הבור, שנקרא פרידה,
פשוט דבר קשה שלא משנה כמה אני מנסה לשכוח אין יום כמעט שאני לא נזכר בה.
גם אם זה לשבריר שניה,
וזה מחרפן אותי כי אני זה שחתך אז למה זה יושב עליי כלכך?
למרות שניסיתי שלא לגמור את זה כי היה בינינו כלכך הרבה בסופו של דבר נשברתי.
אבל בעיקר נשברתי כי נתת לי כלכך הרבה זמן להתבשל בתוך עצמי בכל התהליך המקולל הזה שנקרא פרידה.
שבועיים של דיאלוגים עם עצמי מה עשיתי ואיך עשיתי ואיך הגבת ולאן לקחת את זה.
אני כלכך רציתי שנמשיך אבל כשזה מגיע למצב שהלב והמוח משחקים, הלב תמיד לוקח.
ובאותו זמן הוא לקח בגדול, אז למה אחרי 3 חודשיים שלא דיברנו, למה את עולה לי בראש?
כל פעם שאני מריח את הבושם שלך אני מרגיש קווץ' קטן בלב, זה הזוי איך אני מזהה את הריח שלך גם 3 חודשים בלעדייך.
אני כבר לא יכול באמת שאני מת לשלוח לך הודעה אבל זה לא מגיע לך, כי פגעתי בך הרבה ואני לא משחק בלבבות.