|
|
|
אני אוהבת כשאתה מתחיל לאט, כשכל נגיעה שלך גורמת להשתוקקות.
אתה יושב על הספה ואני שוכבת עליך, הראש שלי מונח לך על הירכיים והיד החמה שלך מלטפת לי את השיער.
אני נשבעת שאפשר ללכת ככה לאיבוד.
אני נשענת על המתקן כשהתחת שלי חשוף אליך, הגעתי הפעם עם בגד גוף, גרביון רשת וחצאית שקופה מעוטרת בפרחים צבעוניים ושקופים בקצוות.
המוזיקה כמעט ולא נשמעת באוזניי, אני צופה בסשן המתנהל על הבמה.
הוא מזוקן כמוך היא קטנטונת עם הפרצוף הכי חושש שיצא לע לראות לאחרונה, כמעט לא זוכרת איך אני נראת עם ההבעה הזאת. מפעם לפעם ניגשת אישה יפהפיה ומצטרפת לניגון על הישבן של הקטנטונת. כשהיא לא מצליפה בה היא משחקת עם גבר שאת הפנים שלו אני לא מצליחה לראות.
אתה מתופף לי על הישבן ובכל ספנק שלך אני מרגישה שמשהו בי משתחרר. לרגע הרגשתי כאילו לא עברה לה שנה מורכבת, כאילו לא איבדתי את התאומה היפהפיה שלי.
הרבה זמן שכל קשר למועדון הזה ולדומיו היו עבורי טריגר ענק מתעופף וכואב… כאב כזה שקשה לשאת.
אמש כשיצאנו מהבית חששתי. למען האמת במחצית מהזמן שהיינו שם הרגשתי זרה, לא שייכת. הרגשתי בודדה בין כל האנשים האלה. הרגשתי שאין לי מקום לא שם ולרגע לא בשום מקום.
אבל אתה והתיפוף המתגבר שלך עזרת לי להתגבר על זה וכמו תמיד רגע לפני שהולכים אני מתחילה להנות 😊
תודה לך שאתה מי שאתה ושאתה מקבל אותי כפי שאני ❤️
מאז ומעולם כתיבה הייתה מקום מפלט, דרך לשחרר את מה שעל הלב. כמעט לא יצא לי לכתוב סיפורים דמיוניים, לפחות לא כאלה מוצלחים והניסיונות שכן נכתבו לרוב נשלחו לעומק של איזה מגירה - היום אין הרבה שאני יכולה למצוא ובטח לא כאלה שאני זוכרת.
הכתיבה, כמו דרך לפרוק הייתה בשבילי גם דרך לתקשר ולהתחבר לאנשים ובתקופה האחרונה הרצון ליצור חיבורים ולתקשר בדרך תקינה התעופפו להן יחד עם הלב השבור בעקבות המוות של שלי.
משותקת…
ואם מדברים על כאב
איפה זה בדיוק נוגע בנו
לאחרונה אני מצליחה להתמודד עם הכאב, זה מלווה בהמון כאבים פיזיים והמון דמעות כואבות של הלב.
לפחות עכשיו אני מצליחה לומר משהו בקול. או בכתב.
גם זה משהו.
מתעורר בי רצון לחזור לכתוב, לא יודעת על מה בדיוק אבל פתאום אותיות שחורות קורצות לי על המקדלת.
ואולי הגיע הזמן.
לתת לה יד וחיבוק, לשחרר בעדינות אבל לא להפסיק לאחוז לעולם. אולי הגיע הזמן להמשיך במסע שלי כאן בעולם.
שלי תמיד תהיה איתי, בכל נקודת ציון ובכל התחלה חדשה, היא תמיד תחזיק לי את היד ותלחש לי באוזן ״יאן, אני אוהבת אותך״…
נשבעת שאני שומעת אותה.
אני אוהבת אותך שלי
אני אוהבת כשאנחנו מדברים, זה כאילו כל אחד מצליח בדרך המקולקלת שלו להעביר לצד השני בדיוק איך הוא מרגיש.
אני אוהבת שהרגשות שלנו משפיעים אחד על השני ובמיוחד אני אוהבת איך כל פעם אנחנו מוצאים דרך לא להשליך אחד על השני.
אני אוהבת כשאנחנו לוקחים נשימה עמוקה לפני ואני גם ממש אוהבת כשאנחנו נושפים אחד על השני הכל.
אני אוהבת כשאתה בא ומנשנש אותי באמצע הלילה ואני אוהבת להיפרד ממך בנשיקות ומילות אהבה כל בוקר.
אני אוהבת ששנינו לא ממש אנשים של בוקר ואני אוהבת שזה לא תמיד מצליח לנו יחד לעבור בקרים קשים.
אני אוהבת שלא הכל מושלם ושכל פעם אנחנו מתמודדים עם עוד משהו שמחזק את הקשר שלנו.
אני אוהבת שאתה גורם לי לרצות להיות טובה יותר, אני אוהבת לחשוב עליך בכל פעם שאני מסתובבת בין חנויות או מתכננת איזה ערב או בוקר או סתם ארוחת ערב שתחכה לך.
אני אוהבת לאהוב אותך ואני הכי אוהבת אותך, בדיוק כמו שאתה.
שנה… טוב נו, כמעט שנה.
אני אוהבת אותך 😍
עוד שבוע אני בת 25
רק אלוהים יודע מה עברתי בשנה הזאת ולפעמים אני מודה על זה שרק הוא.
למדתי לאהוב ולהיות נאהבת (וממשיכה ללמוד בכל יום 😍)
גיליתי איך מרגיש לב שבור (תמיד תהיי איתי תאומה שלי)
התבגרתי וגיליתי גם את הליטלית שבי
למדתי להיות מאושרת ולחיות את החיים שלי על הצד הטוב ביותר, מתרחקת מכל מי שעושה לי רע וכל מי שהכוונות שלו רחוקות מלהיות טהורות ומקרבת אלי אנשים שעושים לי טוב ומלמדים אותי לאהוב.
גדלה לי מיום ליום ובעיקר הולכת לישון וקמה עם חיוך כל יום.
מחפשת את הדרך לחזור לכתוב ומחפשת איפה אני רוצה שיקראו אותי… המקום הזה שהכרתי כמקום בטוח ובית הפך למקום שאני לא אוהבת לחזור אליו ולא רוצה להיות קרובה לאנשים בו.
המלצות לבלוגים/פלטפורמות שאפשר לקרוא ולהקרא בהם?
הוא שלי…
לא אוהבים מה שכתוב, אל תכנסו…
סורי, לא מעוניינת בדעות שלכם.
רק תזכרו… באמת להיות טובים
תנו להרגשה להיות… תרגישו אשמים!
כי גם אם לא אתם לחצתם על ההדק, מילאתם את האמבטיה, עזרתם לבלוע או קשרתם את החבל… היה לכם חלק בדבר!
הדם שלה על הידיים שלנו, כקהילה, כבני אדם ואפילו כדמויות וירטואליות אנונימיות.
אוהבת אותך כמו תמיד, היי טובה שם 💔
לעומת אחרים….
