סתם כזאת פריקה מבולגנת

זה כמו לפתוח תיבת פנדורה אבל הראש דורש להוציא הכל החוצה. 

ואם אני נזכרת בתחילת הקשר איתו אני מבינה שאחת התחושות שליוותה אותי בכל פעם שנפגשנו זה פחד.

פחד נוראי!

לא כזה שמעורר ציפיה אלא כזה שמצווה עלי לברוח.

אולי זה בגלל שאני צריכה סכנה, ואז באותה תקופה הייתי אבודה וקצת ניסיתי לשלוט ב״רע״ שקורה לי. 

אני זוכרת שכשהתחלנו לדבר עברו לי בגוף שלל תחושות ואף אחת מהן לא הייתה חיובית או טובה. 

ואני לא יודעת אם הוא רצה לפגוע בי מההתחלה או שזה פשוט חלק ממנו אבל הפעם האחרונה שאני זוכרת שנפגשנו אצלו הייתה שונה מכל אותן פעמים שלפני. 

אולי בגלל שהוא היה שיכור, אולי בגלל שידע שלא יצליח להחזיק בי עוד הרבה זמן. באותו לילה הוא שחרר עלי את כל התסכול שבעולם, הכאיב לי ופצע אותי ופגע בי כל כך. 

אולי הוא בכלל ניסה להבריח אותי ואין לאף אחד מאיתנו ספק לגבי אחוזי ההצלחה בסיפור הזה. יותר מהכל כאב לי לגלות ולדעת שהייתה שם אהבה?! לפחות ככה הוא ראה את זה. 

מבחינתי לא הייתה ברירה, נתתי לו שלל הזדמנויות ואפשרויות בחירה, ניסיתי לעזור לו לפרוק, ניסיתי לספוג ולספוג ולספוג. 

ואלוהים יודע בכמה פעמים אמרתי ״לא״ בכמה מהפעמים צעקתי ״לא״, אין לי ספק שכל השכונה שמעה אותי צורחת שם ועדיין חזרתי אליו כל פעם מחדש. הייתי כמעט שבויה. 

הוא השאיר בי צלקות, חלקן עמוקות יותר וחלקן פחות, את חלקן אפשר לראות על הגוף וחלקן לנצח ישארו לי עמוק בתוך הזכרון. 

אם הייתי כזאת או אחרת הייתי אולי מתנחמת שאחרי כל זה הוא התאהב ונשבר לו הלב, יש לילות שלמים שעלי הוא חושב. לא פעם ראה אותי איתך ומיהר לומר כמה שאני טועה, לא פעם שלח לי פתאום הודעה וחשב שאקפוץ איתו שוב למיטה. 

למרות הציניות והכאב המייסר שלו ראיתי גם דאגה ואכפתיות, ראיתי שהוא רוצה שיהיה לי טוב יותר, ראיתי שהוא יודע שהוא לא יכול לספק אותי, לתת לי מה שאני צריכה. 

אולי בגלל זה הוא פגע בי בכזאת צורה, ובכל אופן מעט הזכרונות שצצים לי ממנו מזכירים לי למה אני כבר לא שם. 

בכל אופן, אני לא אדם נקמני ומשום מה נדמה לי שהוא מלקה את עצמו ולא רק על זה. 

לכל השאר הייתי אומרת… תזהרו

יש לא מעט נפשות אבודות כאן, ובכלל. חלק עלולות להיות פוגעניות במיוחד. 

שיר שהוא סשן

היד בתחתונים ובטלויזיה אסי ורותם מספרים על עוד בחור שיתמודד להיות הנינג׳ה של ישראל. 

בדרך כלל אני מאוננת משעמום וזה לגמרי יכול להיגמר בקצת משחקים בדגדגן תוך כדי צפיה באיזו תוכנית ראלטי סתמית. 

להמיס את המוח. 

אתמול… אתמול הייתי צריכה את זה אחרת. 

אני נכנסת לחדר ולוקחת שלושה צעצועים, פלאג יהלום קטן שמוצא את מקומו בחור המסוכך שלי. 

הרגשה משונה, הרבה זמן לא היה לי אנאלי, הפעמים האחרונות היו נהדרות איתך אבל משום מה הזיכרון לא מרפה מזה שהכאיב ופצע והשאיר צלקות. 

אני מוצאת נחמה בזכרונות ממך וממשיכה עם הצעצוע השני, אותו ׳לאש׳ שהיינו משחקים בו מרחוק, זה שחיברת אלי בכמה מסיבות. 

אני מפעילה אותו על מהירות לא גבוה, אוהבת כשהוא רוטט ומדגדג אותי מבפנים. 

כדי לקחת את העונג לרמה נוספת אני לוקחת את המג׳יק החמוד ומצמידה לדגדגן. חזק מדי.

לאט לאט הכל מתחבר והרטט המתחזק מבפנים ומבחוץ מתחיל להרעיד לי את הגוף. 

אני משנה תנוחות בזהירות מהפחד שהפלאג יפלט אבל הוא אוחז בישבן שלי ומסרב להשתחרר. 

עונג משולש ועדיין כל כך סתמי 

כל הסאגה נגמרת אחרי מעט מאוד דקות רק כי אני לא יכולה להגיע לאורגזמה בלעדיך! 

רק כי אני כל כך אוהבת את ההרגשה שלך בתוכי שאין דבר שמשתווה לזה. ולא משנה כמה הרטט יהיה קצבי או מהיר או איטי או מדויק אני עדיין אעדיף את האצבעות שלך נעות לי עצ הדגדגן. 

לא משנה כמה אנסה לזיין את עצמי בתחת עם פלאג, אני כל כך מתגעגעת לתחושה של הזין שלך ממלא אותי שם.

אוף… אני 

לאחרונה אני מרגישה ריקנות, לא יודעת מאיפה זה בא לי ומה בדיוק אני מחפשת למלא.

זה יוצר אצלי המון תסכול וחוסר ריצוי, אתה מצדך סופג הכל ומנסה להחזיק אותי מעל המים. 

מרגישה שהחיים שלי עומדים במקומם, העבודה לא מספקת אותי ואני שוב נכנסת ללופ של לקום בבוקר, להמיס את המוח שלי כמה שעות ולחזור לבית לרפייה מוחלטת וחסרת כל תוכן. 

חסרה לי הפינה שלי, התחביב הזה שממלא אותי ולא קשור לאנשים סביבי. הפסקתי לאפות, גם הספרים כבר לא מושכים אותי כמו פעם. את רוב הימים שלי אני מסיימת מעושנת מול הטלויזיה. 

בגלל התסכול המצטבר אני פורקת הכל עליך, חוסר שביעות רצון מעצמי הופך לבכי ועצבים וכעס עליך גם כשאתה לחלוטין לא קשור לזה. 

מרגישה לא ראויה, טיפשה, סתמית, ריקה מתוכן, מרגישה שאין לי מה לתרום לך ושאני סתם מחזיקה את שנינו במקום. 

אני רואה כמה אתה משתדל, עובד על הדברים הלא מושלמים שיש בכל אחד מאיתנו, צומח וגדל ומתגבש עבורי ואני… אני  תקועה באיזה מרתף חשוך של הנפש, נאחזת בפיסות של אור. 

חשבתי לפנות לעזרה מקצועית, אולי כזאת שתסדר לי קצת את הראש, מישהו שיעזור לי למצוא את הדרך לפרוק, מישהי שתלמד אותי איך שוב לתקשר. בלי לספוג את הכאב, בלי לבכות, בלי ללכת לאיבוד במחשבות. 

צריכה לחזור לסמוך על עצמי, להאמין שאני יכולה לשלוט בחיי שאני היחידה שמשנה…. כבר תקופה ארוכה שאני במקום האחרון, ככה אני גם ממקמת את עצמי מול אחרים, לא נותנת להם לדאוג, לא מאפשרת להם לתת עזרה. 

צריכה איזו הכוונה. 

ובכנות אני לא רוצה שאתה תקח אחריות על מה שלא שלך, שתלקה את עצמך, תכעס ותתעצבן. לא רוצה שתרגיש לא מספיק או יותר מדי. רוצה שתדע כמה אתה חשוב לי וכמה אתה שומר עלי. רוצה שתהיי לי את היכולת להראות לך מלא אהבה. 

תסכול של בוקר…

אתה מכסה אותי לפני השינה, זה ההרגל המתוק הזה שסיגלנו ואני לא מצליחה להישאר אדישה אחרי כמעט שלושה שבועות בלי הזין שלך בתוכי! 

נשיקות קטנות המתחלפות בנשיכות בחזה, אתה תופס לי את הישבן ואני מתחילה לנוע ללא שליטה.

הראש שלי אומר לי לחכות קצת, לפחות עד שאבריא לגמרי אבל הגוף שלי מאותת שזה או עכשיו או לעולם לא 🤭

״אני רוצה אותך בתוכי״ אני מתחננת

״את בתוכה שאת מוכנה?״ אתה שואל ומוודא

״אה הא״ אני מצליחה לנהום בתחינה ואתה כבר עוזר לי להעיף ממני את הפיג׳מה המתוקה. 

כשאתה חודר אלי אני נזכרת כמה התגעגעתי, התגעגעתי לזין שלך בתוכי, להרגיש אותך נע פנימה והחוצה, להרגיש אותך אוחז לי באגן ומזיין אותי בדיוק כמו שאני צריכה. 

יללות של תחינה מתחלפות באנחות של הנאה ואני להוטה להרגיש אותך מפמפם בי בחוזקה, פנימה והחוצה ויותר מהר וחזק ומענג כל כך. 

היד שלי מתחילה לעסות את הדגדגן אבל שום דבר לא משתווה להרגשה שלך נוגע בי. 

״תאונן לי אתה מאמי״ אני מבקשת ואתה נענה בשמחה. ברגע שהאצבעות שלך מתחילות לשחק בי אני נדלקת יותר ויחד עם הפמפום שלך והאצבעות שנעות בסיבוב על הדגדגן שלי אני מתחילה להזיז את האגן, מהר יותר, חזק יותר. 

רוצה שתתבע בי בעלות, שתזכיר לי כמה אתה מתאים לי וכמה אני מכילה אותך, התאמה מופלאה שכזאת. 

אתה חוזר לנשוך לי את השדיים ובכל נשיכה ומשיכת פטמה אני מתפתלת יותר ומרגישה את העונג מטפס לו במעלה הגב. 

אנחה ועוד אנחה, אני תוספת בגב המיטה ומתמסרת אליך בכל פעימה. 

עוד ועוד ועוד 

העונג מאיים להתפוצץ וכרגיל אני פולטת אותך בזמן האורגזמה, אתה לא מוותר ונדחק לתוכי שוב. 

אני יודעת שאתה אוהב להרגיש את הכוס שלי פועם לך על האיבר, אני יודעת כמה אני נהנת לגמור כשאתה מזיין אותי בחוזקה. 

התגעגעתי לסקס איתך!

אהוב שלי, האריה הצבעוני. 

תודה שיש לי אותך, תודה שאני שלך ואתה שלי. 

ועכשיו אני שוב רוצה אותך בתוכי 🫣

אוחחחח

אני אוהבת אותך. 

היום כשאני מסתכלת אחורה אני יכולה לומר בביטחון שהתבגרתי מינית מוקדם מדי, אין לי ספק שזה קשור לשכן המטרידן ההוא שליווה אותי ואת חברותי באין ספור סיטואציות מטרידות כשהיינו ילדות. 

בעצם עד שעברנו מהדירה הראשונה שלנו בארץ הספקתי לגלות את הפורנו, לאונן בסתר ואפילו לנסות לפגוע בעצמי. 

מאוחר יותר… זאת אומרת סביב כיתה ד׳ אני זוכרת שנפגשנו אני וקרן בביתה וצפינו בסרטי הפורנו שאבא שלה היה משאיר בדפדפן על המחשב. הדגדוגים בבטן התחתונה כנראה היו זקיקי החרמנות הראשונים שלנו. 

בכיתה ה׳ אני זוכרת משחקי ״תופסת תחת״, זה הרגע הזה בו כל הבנים של השכבה רודפים אחרי הבנות במטרה לגעת להן בתחת. הייתי משתפת פעולה, כולנו. זה פשוט היה ככה.

גם אז במסיבת בריכה כשדני ורון צללו מתחת למים ומשכו לי בחזיה והתחתונים, זה הכל היה בצחוק כזה. משחק. ראיתי אותם עושים את זה גם לאנה, אותה אנה שבהמשך היתה מטרה קלה לכל אותם בני תיכון. פשוט הייתה לה ילדות קשה, כל זאב היה תופס אותה בלי בעיה. 

בכיתה ז׳ היתה זו אולי הפעם הראשונה בה באמת חיבבתי מישהו, אח של החברה הכי טובה (הפרי האסור). היינו שוכבים מחובקים כפיות על הספה ומתחככים זה בזה, לפעמים הוא היה מניח לי יד על השד, לפעמים מלטף בכתף. מעולם לא דיברנו ברגעים האלה, היינו נושמים אחד לתוך השניה. לא התנשקנו ובסוף השנה זה פשוט כבר נהיה מוזר מדי. לא דיברנו על זה מאז.

בגיל 15, עוד מעט שש עשרה… אז בגיל ההוא היתה הפעם הראשונה שלי, זאת אומרת הפעם הראשונה שבה חדרו אלי. היה זה הסוכן ש׳ (תנו לי פשוט להמשיך עם הכינוי הזה לעד) שאחרי כמה חודשים של מזמוזים החליט לדפוק אותי על גג של איזה פעוטון… משעשע. לא. 

אני זוכרת את הדם שזולג ממני כל הדרך לחדר, זוכרת איך התרפצתי בבכי ברגע שהגעתי למקלחת ואיך התאמצתי לחייך ולצחקק כששיתפתי חברות והתגובות היו התלהבות יתר וצחקוקים של מבוכה. הייתי בין הראשונות אצלנו בשכבה.

כמעט שנתיים נמשך הקשר עם הסוכן ש׳, היום הוא נשוי עם ילד. שאלתי אותו בסוף הקשר האם הוא אי פעם אהב אותי, הרגיש משהו. הוא כמובן ענה שלא ואני שכל כך כאבתי החלטתי פשוט לזיין את החבר הכי טוב שלו…. אני די בטוחה שנוצלתי יותר משניצלתי, זאת אומרת… הם איכשהו תמיד היו בזמן הנכון, המקום לא באמת שינה. מרוב חוסר בטחון ורצון להיות נאהבת, מספיקה. הייתי נותנת לכל מי שרצה חתיכה, עד שנשארתי כמעט בלי כלום, מה שקרה באמת אחרי האונס שביצע בי אח של חברה (אחרת)… פאק יש לי קטע עם אחים של חברות. 

אני יכולה להמשיך לספר על הגברים הפוגענים שהיו בחיי, גם על אלה שהיו נקודות אור קטנות אבל לא לשם כך התכנסתם.

ובתכלאס אם תגללו פה ככל הנראה תמצאו לא מעט סיפורים מזעזעים, מרגשים ומצחיקים אודות חיי, אולי לא ממש כל חיי. אתם יודעים, מה שרציתי לפרקו פה, מה שאינו בושה מבחינתי אלא כוח, מה שגרם לע להתבגר בדרכים לא דרכים וגם עשה אותי האישה שאני היום. 

האמת שאין לי מושג לשם מה התכנסתם פה, אני סתם צריכה איזה מקום לפרוק בו.

בגלל שלא אכפת לי, זה בדיוק המקום.  

אני אוהבת כשאתה מתחיל לאט, כשכל נגיעה שלך גורמת להשתוקקות.

אתה יושב על הספה ואני שוכבת עליך, הראש שלי מונח לך על הירכיים והיד החמה שלך מלטפת לי את השיער. 

אני נשבעת שאפשר ללכת ככה לאיבוד. 

אני נשענת על המתקן כשהתחת שלי חשוף אליך, הגעתי הפעם עם בגד גוף, גרביון רשת וחצאית שקופה מעוטרת בפרחים צבעוניים ושקופים בקצוות. 

המוזיקה כמעט ולא נשמעת באוזניי, אני צופה בסשן המתנהל על הבמה. 

הוא מזוקן כמוך היא קטנטונת עם הפרצוף הכי חושש שיצא לע לראות לאחרונה, כמעט לא זוכרת איך אני נראת עם ההבעה הזאת. מפעם לפעם ניגשת אישה יפהפיה ומצטרפת לניגון על הישבן של הקטנטונת. כשהיא לא מצליפה בה היא משחקת עם גבר שאת הפנים שלו אני לא מצליחה לראות. 

אתה מתופף לי על הישבן ובכל ספנק שלך אני מרגישה שמשהו בי משתחרר. לרגע הרגשתי כאילו לא עברה לה שנה מורכבת, כאילו לא איבדתי את התאומה היפהפיה שלי. 

הרבה זמן שכל קשר למועדון הזה ולדומיו היו עבורי טריגר ענק מתעופף וכואב… כאב כזה שקשה לשאת. 

אמש כשיצאנו מהבית חששתי. למען האמת במחצית מהזמן שהיינו שם הרגשתי זרה, לא שייכת. הרגשתי בודדה בין כל האנשים האלה. הרגשתי שאין לי מקום לא שם ולרגע לא בשום מקום. 

אבל אתה והתיפוף המתגבר שלך עזרת לי להתגבר על זה וכמו תמיד רגע לפני שהולכים אני מתחילה להנות 😊

תודה לך שאתה מי שאתה ושאתה מקבל אותי כפי שאני ❤️

מאז ומעולם כתיבה הייתה מקום מפלט, דרך לשחרר את מה שעל הלב. כמעט לא יצא לי לכתוב סיפורים דמיוניים, לפחות לא כאלה מוצלחים והניסיונות שכן נכתבו לרוב נשלחו לעומק של איזה מגירה - היום אין הרבה שאני יכולה למצוא ובטח לא כאלה שאני זוכרת. 

הכתיבה, כמו דרך לפרוק הייתה בשבילי גם דרך לתקשר ולהתחבר לאנשים ובתקופה האחרונה הרצון ליצור חיבורים ולתקשר בדרך תקינה התעופפו להן יחד עם הלב השבור בעקבות המוות של שלי. 

משותקת…