|
|
|
זוכרת את הפעם ההיא? ומה עם זאת שאחריה?
זוכרת איך שכבתי על המיטה שלך בזמן שאת בוחנת ומודדת את כל הבגדים בארון?
הקול המתגלגל שלך, המבט המהפנט… אי אפשר היה שלא להביט בך.
אני זוכרת הכל במעומעם… כאילו המוח שלי מסרב לשקוע בימים היפים שהיו לנו.
מתגעגעת.
שבת בבוקר ואנחנו כמעט כרגיל מתעוררים בצהריים, מחליטים באופן ספונטני לנסוע לשוק טירה.
התארגנות קלילה ויצאנו לדרך, בנסיעה אנחנו מקשקשים ואתה לא מפסיק לשאול מה אני מתכננת לנו בהמשך היום אחרי שביקשתי ממך להיות פנוי אחר הצהריים.
בשוק אנחנו מסתובבים וממלאים שקיות בפירות, סוכריות גומי ופיצוחים. אתה קונה לך שני זוגות נעליים בזמן שאני מגלגלת עיניים.
מי לעזאזל קונה נעליים בשוק?!?!
ממשיכים להסתובב ואני מזמינה לעצמי פיתה עם זעתר להשלמת האוירה, כוס מיץ תפוזים והנה אני כבר נראת ומתנהגת כמו ילדה קטנה 😇
הנסיעה הביתה עוברת די מהר וכשאנחנו מגיעים אני נכנסת להתקלח ומתכוננת לסשן בהפתעה שתכננתי.
אני מגלחת את כל הגוף, חופפת פעמיים, שוטפת את הפנים במים חמים ובסבון ואפילו מכינה את עצמי עם חוקן 🤭
אני יוצאת מהמקלחת ואתה שוקד בהתקנת הברז במטבח כאני מנסה לעזור אנחנו נגררים לויכוח על איך כמה ולמה להתקין כל דבר. אחרי כמה רגעים של כעס ועצבים אתה יוצא לקנות את החלקים החסרים ואני מבינה שסשן לא יקרה בצהריי היום הזה.
הברז מותקן, אני יושבת במרפסת ומעשנת פייסל ואתה מצטרף, שנינו קצת מתנצלים קצת מתבאסים וקצת מתגוננים.
אני ישר מרגישה רגשות מחורבנים לגבי המאמץ שלי וכך שבמו ידי הצלחתי להרוס לנו את אחר הצהריים, אתה מצידך גם כן מלא רגשות אשם וכעס ועצב על כך ש״הרסת״ לי את התכנון.
יש לנו קצרים בתקשורת לפעמים, אנחנו מנסים לקרוא אחד לשני את המחשבות. להבין תמיד עד הסוף ומצפים שהצד השני יבין אותנו ויקבל אותנו עם כל המגרעות.
שנינו מלאים בצלקות, חוסר הצלחה, רצון לפרגון, לבבות שבורים ומלא רגשות אשם ולא תמיד אנחנו מצליחים להחזיק את עצמנו, על אחת כמה וכמה אחד את השניה.
אחרי כעסים וסליחות ושיחות עמוקות, אחרי רגעים של שקט וליטופים של אהבה שנינו נרגעים ומבינים שסשן אולי לא יהיה אבל לגמרי יש לנו את הזמן שלנו יחד.
ובכלל אחרי האנרגיות שיצאו על הטיול, ההתקנה והויכוח יהיה נחמד לעבור ישר לאפטר קייר 😅
הערב עובר בנעימים, אני מכינה אורז וסלט חתוך דק ואתה מחמם שניצלים. קצת פיצוחים וקצת סוכריות גומי.
צפינו בסרט ואז סוף סוף הצלחתי לשכנע אותך לראות איתי את ״ג׳יני וורג׳יניה״. אתה מודה שהסדרה שהמלצתי עליה לא רעה בכלל ואני מחייכת את החיוך הספק זדוני ספק בראטי שלי, מרוצה מעצמי.
מאוחר יותר אתה משכיב אותי לישון ואני מתקשה להרדם, רק אחרי שעה שבה אני מנסה להרדם אני מחליטה לקרוא לך.
ולמרות שהניסיון שלי לתכנן לנו סשן נכשל כליל אתה מזיין אותי ומזכיר לי בדיוק כמה אני אוהבת כשאתה בתוכי, כמה אני צריכה שתנשק ותנשך ותמשוך ותלקק כל חלק בי. נזכרת כמה אתה טעים וכמה אני נהנת ללטף אותך או להשאיר עליך סימנים של שריטות.
נכון… אנחנו לא מושלמים ולא תמיד מצליחים לתקשר בצורה הטובה ביותר אבל אנחנו ממשיכים ללמוד אחד את השניה, ממשיכים לעמוד יחד וזה לצד זו. אנחנו אוהבים מאוד וממשיכים לעבוד על התקשורת שלנו וככל שהזמן עובר אני מצליחה יותר ויותר לראות את העתיד שלנו יחד.
אני אוהבת אותך ❤️
״זו המלחמה הכי קשה..
ואת תצליחי
כי את גיבורה..
ואני פה איתך.. נזכיר אחת לשניה כל פעם מחדש שמגיע לנו טוב״
הקול שלך עוד מהדד לי בראש
זה כמו לפתוח תיבת פנדורה אבל הראש דורש להוציא הכל החוצה.
ואם אני נזכרת בתחילת הקשר איתו אני מבינה שאחת התחושות שליוותה אותי בכל פעם שנפגשנו זה פחד.
פחד נוראי!
לא כזה שמעורר ציפיה אלא כזה שמצווה עלי לברוח.
אולי זה בגלל שאני צריכה סכנה, ואז באותה תקופה הייתי אבודה וקצת ניסיתי לשלוט ב״רע״ שקורה לי.
אני זוכרת שכשהתחלנו לדבר עברו לי בגוף שלל תחושות ואף אחת מהן לא הייתה חיובית או טובה.
ואני לא יודעת אם הוא רצה לפגוע בי מההתחלה או שזה פשוט חלק ממנו אבל הפעם האחרונה שאני זוכרת שנפגשנו אצלו הייתה שונה מכל אותן פעמים שלפני.
אולי בגלל שהוא היה שיכור, אולי בגלל שידע שלא יצליח להחזיק בי עוד הרבה זמן. באותו לילה הוא שחרר עלי את כל התסכול שבעולם, הכאיב לי ופצע אותי ופגע בי כל כך.
אולי הוא בכלל ניסה להבריח אותי ואין לאף אחד מאיתנו ספק לגבי אחוזי ההצלחה בסיפור הזה. יותר מהכל כאב לי לגלות ולדעת שהייתה שם אהבה?! לפחות ככה הוא ראה את זה.
מבחינתי לא הייתה ברירה, נתתי לו שלל הזדמנויות ואפשרויות בחירה, ניסיתי לעזור לו לפרוק, ניסיתי לספוג ולספוג ולספוג.
ואלוהים יודע בכמה פעמים אמרתי ״לא״ בכמה מהפעמים צעקתי ״לא״, אין לי ספק שכל השכונה שמעה אותי צורחת שם ועדיין חזרתי אליו כל פעם מחדש. הייתי כמעט שבויה.
הוא השאיר בי צלקות, חלקן עמוקות יותר וחלקן פחות, את חלקן אפשר לראות על הגוף וחלקן לנצח ישארו לי עמוק בתוך הזכרון.
אם הייתי כזאת או אחרת הייתי אולי מתנחמת שאחרי כל זה הוא התאהב ונשבר לו הלב, יש לילות שלמים שעלי הוא חושב. לא פעם ראה אותי איתך ומיהר לומר כמה שאני טועה, לא פעם שלח לי פתאום הודעה וחשב שאקפוץ איתו שוב למיטה.
למרות הציניות והכאב המייסר שלו ראיתי גם דאגה ואכפתיות, ראיתי שהוא רוצה שיהיה לי טוב יותר, ראיתי שהוא יודע שהוא לא יכול לספק אותי, לתת לי מה שאני צריכה.
אולי בגלל זה הוא פגע בי בכזאת צורה, ובכל אופן מעט הזכרונות שצצים לי ממנו מזכירים לי למה אני כבר לא שם.
בכל אופן, אני לא אדם נקמני ומשום מה נדמה לי שהוא מלקה את עצמו ולא רק על זה.
לכל השאר הייתי אומרת… תזהרו
יש לא מעט נפשות אבודות כאן, ובכלל. חלק עלולות להיות פוגעניות במיוחד.
שיר שהוא סשן
היד בתחתונים ובטלויזיה אסי ורותם מספרים על עוד בחור שיתמודד להיות הנינג׳ה של ישראל.
בדרך כלל אני מאוננת משעמום וזה לגמרי יכול להיגמר בקצת משחקים בדגדגן תוך כדי צפיה באיזו תוכנית ראלטי סתמית.
להמיס את המוח.
אתמול… אתמול הייתי צריכה את זה אחרת.
אני נכנסת לחדר ולוקחת שלושה צעצועים, פלאג יהלום קטן שמוצא את מקומו בחור המסוכך שלי.
הרגשה משונה, הרבה זמן לא היה לי אנאלי, הפעמים האחרונות היו נהדרות איתך אבל משום מה הזיכרון לא מרפה מזה שהכאיב ופצע והשאיר צלקות.
אני מוצאת נחמה בזכרונות ממך וממשיכה עם הצעצוע השני, אותו ׳לאש׳ שהיינו משחקים בו מרחוק, זה שחיברת אלי בכמה מסיבות.
אני מפעילה אותו על מהירות לא גבוה, אוהבת כשהוא רוטט ומדגדג אותי מבפנים.
כדי לקחת את העונג לרמה נוספת אני לוקחת את המג׳יק החמוד ומצמידה לדגדגן. חזק מדי.
לאט לאט הכל מתחבר והרטט המתחזק מבפנים ומבחוץ מתחיל להרעיד לי את הגוף.
אני משנה תנוחות בזהירות מהפחד שהפלאג יפלט אבל הוא אוחז בישבן שלי ומסרב להשתחרר.
עונג משולש ועדיין כל כך סתמי
כל הסאגה נגמרת אחרי מעט מאוד דקות רק כי אני לא יכולה להגיע לאורגזמה בלעדיך!
רק כי אני כל כך אוהבת את ההרגשה שלך בתוכי שאין דבר שמשתווה לזה. ולא משנה כמה הרטט יהיה קצבי או מהיר או איטי או מדויק אני עדיין אעדיף את האצבעות שלך נעות לי עצ הדגדגן.
לא משנה כמה אנסה לזיין את עצמי בתחת עם פלאג, אני כל כך מתגעגעת לתחושה של הזין שלך ממלא אותי שם.
אוף… אני
לאחרונה אני מרגישה ריקנות, לא יודעת מאיפה זה בא לי ומה בדיוק אני מחפשת למלא.
זה יוצר אצלי המון תסכול וחוסר ריצוי, אתה מצדך סופג הכל ומנסה להחזיק אותי מעל המים.
מרגישה שהחיים שלי עומדים במקומם, העבודה לא מספקת אותי ואני שוב נכנסת ללופ של לקום בבוקר, להמיס את המוח שלי כמה שעות ולחזור לבית לרפייה מוחלטת וחסרת כל תוכן.
חסרה לי הפינה שלי, התחביב הזה שממלא אותי ולא קשור לאנשים סביבי. הפסקתי לאפות, גם הספרים כבר לא מושכים אותי כמו פעם. את רוב הימים שלי אני מסיימת מעושנת מול הטלויזיה.
בגלל התסכול המצטבר אני פורקת הכל עליך, חוסר שביעות רצון מעצמי הופך לבכי ועצבים וכעס עליך גם כשאתה לחלוטין לא קשור לזה.
מרגישה לא ראויה, טיפשה, סתמית, ריקה מתוכן, מרגישה שאין לי מה לתרום לך ושאני סתם מחזיקה את שנינו במקום.
אני רואה כמה אתה משתדל, עובד על הדברים הלא מושלמים שיש בכל אחד מאיתנו, צומח וגדל ומתגבש עבורי ואני… אני תקועה באיזה מרתף חשוך של הנפש, נאחזת בפיסות של אור.
חשבתי לפנות לעזרה מקצועית, אולי כזאת שתסדר לי קצת את הראש, מישהו שיעזור לי למצוא את הדרך לפרוק, מישהי שתלמד אותי איך שוב לתקשר. בלי לספוג את הכאב, בלי לבכות, בלי ללכת לאיבוד במחשבות.
צריכה לחזור לסמוך על עצמי, להאמין שאני יכולה לשלוט בחיי שאני היחידה שמשנה…. כבר תקופה ארוכה שאני במקום האחרון, ככה אני גם ממקמת את עצמי מול אחרים, לא נותנת להם לדאוג, לא מאפשרת להם לתת עזרה.
צריכה איזו הכוונה.
ובכנות אני לא רוצה שאתה תקח אחריות על מה שלא שלך, שתלקה את עצמך, תכעס ותתעצבן. לא רוצה שתרגיש לא מספיק או יותר מדי. רוצה שתדע כמה אתה חשוב לי וכמה אתה שומר עלי. רוצה שתהיי לי את היכולת להראות לך מלא אהבה.
תסכול של בוקר…
אתה מכסה אותי לפני השינה, זה ההרגל המתוק הזה שסיגלנו ואני לא מצליחה להישאר אדישה אחרי כמעט שלושה שבועות בלי הזין שלך בתוכי!
נשיקות קטנות המתחלפות בנשיכות בחזה, אתה תופס לי את הישבן ואני מתחילה לנוע ללא שליטה.
הראש שלי אומר לי לחכות קצת, לפחות עד שאבריא לגמרי אבל הגוף שלי מאותת שזה או עכשיו או לעולם לא 🤭
״אני רוצה אותך בתוכי״ אני מתחננת
״את בתוכה שאת מוכנה?״ אתה שואל ומוודא
״אה הא״ אני מצליחה לנהום בתחינה ואתה כבר עוזר לי להעיף ממני את הפיג׳מה המתוקה.
כשאתה חודר אלי אני נזכרת כמה התגעגעתי, התגעגעתי לזין שלך בתוכי, להרגיש אותך נע פנימה והחוצה, להרגיש אותך אוחז לי באגן ומזיין אותי בדיוק כמו שאני צריכה.
יללות של תחינה מתחלפות באנחות של הנאה ואני להוטה להרגיש אותך מפמפם בי בחוזקה, פנימה והחוצה ויותר מהר וחזק ומענג כל כך.
היד שלי מתחילה לעסות את הדגדגן אבל שום דבר לא משתווה להרגשה שלך נוגע בי.
״תאונן לי אתה מאמי״ אני מבקשת ואתה נענה בשמחה. ברגע שהאצבעות שלך מתחילות לשחק בי אני נדלקת יותר ויחד עם הפמפום שלך והאצבעות שנעות בסיבוב על הדגדגן שלי אני מתחילה להזיז את האגן, מהר יותר, חזק יותר.
רוצה שתתבע בי בעלות, שתזכיר לי כמה אתה מתאים לי וכמה אני מכילה אותך, התאמה מופלאה שכזאת.
אתה חוזר לנשוך לי את השדיים ובכל נשיכה ומשיכת פטמה אני מתפתלת יותר ומרגישה את העונג מטפס לו במעלה הגב.
אנחה ועוד אנחה, אני תוספת בגב המיטה ומתמסרת אליך בכל פעימה.
עוד ועוד ועוד
העונג מאיים להתפוצץ וכרגיל אני פולטת אותך בזמן האורגזמה, אתה לא מוותר ונדחק לתוכי שוב.
אני יודעת שאתה אוהב להרגיש את הכוס שלי פועם לך על האיבר, אני יודעת כמה אני נהנת לגמור כשאתה מזיין אותי בחוזקה.
התגעגעתי לסקס איתך!
אהוב שלי, האריה הצבעוני.
תודה שיש לי אותך, תודה שאני שלך ואתה שלי.
ועכשיו אני שוב רוצה אותך בתוכי 🫣
אוחחחח
אני אוהבת אותך.
היום כשאני מסתכלת אחורה אני יכולה לומר בביטחון שהתבגרתי מינית מוקדם מדי, אין לי ספק שזה קשור לשכן המטרידן ההוא שליווה אותי ואת חברותי באין ספור סיטואציות מטרידות כשהיינו ילדות.
בעצם עד שעברנו מהדירה הראשונה שלנו בארץ הספקתי לגלות את הפורנו, לאונן בסתר ואפילו לנסות לפגוע בעצמי.
מאוחר יותר… זאת אומרת סביב כיתה ד׳ אני זוכרת שנפגשנו אני וקרן בביתה וצפינו בסרטי הפורנו שאבא שלה היה משאיר בדפדפן על המחשב. הדגדוגים בבטן התחתונה כנראה היו זקיקי החרמנות הראשונים שלנו.
בכיתה ה׳ אני זוכרת משחקי ״תופסת תחת״, זה הרגע הזה בו כל הבנים של השכבה רודפים אחרי הבנות במטרה לגעת להן בתחת. הייתי משתפת פעולה, כולנו. זה פשוט היה ככה.
גם אז במסיבת בריכה כשדני ורון צללו מתחת למים ומשכו לי בחזיה והתחתונים, זה הכל היה בצחוק כזה. משחק. ראיתי אותם עושים את זה גם לאנה, אותה אנה שבהמשך היתה מטרה קלה לכל אותם בני תיכון. פשוט הייתה לה ילדות קשה, כל זאב היה תופס אותה בלי בעיה.
בכיתה ז׳ היתה זו אולי הפעם הראשונה בה באמת חיבבתי מישהו, אח של החברה הכי טובה (הפרי האסור). היינו שוכבים מחובקים כפיות על הספה ומתחככים זה בזה, לפעמים הוא היה מניח לי יד על השד, לפעמים מלטף בכתף. מעולם לא דיברנו ברגעים האלה, היינו נושמים אחד לתוך השניה. לא התנשקנו ובסוף השנה זה פשוט כבר נהיה מוזר מדי. לא דיברנו על זה מאז.
בגיל 15, עוד מעט שש עשרה… אז בגיל ההוא היתה הפעם הראשונה שלי, זאת אומרת הפעם הראשונה שבה חדרו אלי. היה זה הסוכן ש׳ (תנו לי פשוט להמשיך עם הכינוי הזה לעד) שאחרי כמה חודשים של מזמוזים החליט לדפוק אותי על גג של איזה פעוטון… משעשע. לא.
אני זוכרת את הדם שזולג ממני כל הדרך לחדר, זוכרת איך התרפצתי בבכי ברגע שהגעתי למקלחת ואיך התאמצתי לחייך ולצחקק כששיתפתי חברות והתגובות היו התלהבות יתר וצחקוקים של מבוכה. הייתי בין הראשונות אצלנו בשכבה.
כמעט שנתיים נמשך הקשר עם הסוכן ש׳, היום הוא נשוי עם ילד. שאלתי אותו בסוף הקשר האם הוא אי פעם אהב אותי, הרגיש משהו. הוא כמובן ענה שלא ואני שכל כך כאבתי החלטתי פשוט לזיין את החבר הכי טוב שלו…. אני די בטוחה שנוצלתי יותר משניצלתי, זאת אומרת… הם איכשהו תמיד היו בזמן הנכון, המקום לא באמת שינה. מרוב חוסר בטחון ורצון להיות נאהבת, מספיקה. הייתי נותנת לכל מי שרצה חתיכה, עד שנשארתי כמעט בלי כלום, מה שקרה באמת אחרי האונס שביצע בי אח של חברה (אחרת)… פאק יש לי קטע עם אחים של חברות.
אני יכולה להמשיך לספר על הגברים הפוגענים שהיו בחיי, גם על אלה שהיו נקודות אור קטנות אבל לא לשם כך התכנסתם.
ובתכלאס אם תגללו פה ככל הנראה תמצאו לא מעט סיפורים מזעזעים, מרגשים ומצחיקים אודות חיי, אולי לא ממש כל חיי. אתם יודעים, מה שרציתי לפרקו פה, מה שאינו בושה מבחינתי אלא כוח, מה שגרם לע להתבגר בדרכים לא דרכים וגם עשה אותי האישה שאני היום.
האמת שאין לי מושג לשם מה התכנסתם פה, אני סתם צריכה איזה מקום לפרוק בו.
בגלל שלא אכפת לי, זה בדיוק המקום.
