התקופה האחרונה מלאה בטריגרים
ואני בעד טריגרים
זה גורם לי להתמודד ולחשוב על דברים שהנחתי בצד מזמן... ממש מזמן
אולי זה מין קטע כזה של התבגרות
להתמודד עם מה שחשבתי שאני לא מסוגלת
אני מנתחת כל הודעה ומחפשת איפה אני לא בסדר
לא מבינה מה גורם לאנשים להתקרב
מה הם רואים שאני לא
אז אני צובעת את עצמי בצבעים של שמחה, מתלבשת צבעוני, צוחקת משיחות, מפלרטטת עם אנשים, מצלמת את עצמי כדי להרגיש קצת טוב.
מרגישה שאני במשחק
ואני בכלל לא בן אדם תחרותי
אני פשוט שונאת להפסיד
וזה כי אני כל הזמן רק לרגע
ומתישהו בורחת
מונעת מעצמי שמחה אמיתית ונשארת עם זאת שבכאילו
ומדי פעם כשאני מבינה שאין שמחה
הכל נצבע לי בשחור
כמו התמונות כאן
אני מנסה לא לשקוע
אבל זה מרגיש חזק ממני
להשאיר את הראש מעל המים
לנסות לקחת עוד קצת אויר
להיאחז בשביב של שמחה מדומה
ואז זה מכה בי
ונשארת רק הלקאה עצמית
אני לא מקללת
אבל אני יודעת לגעת בנקודה רגישה
אז אני נוגעת לעצמי בפצעים שלא מצליחים להגליד
אני נוגעת בפצעים במשפטים שרק אני יודעת במילים שיכולות לפרק אותי לחתיכות
וזה מרגיש לי כל כך נכון
שלא אשכח מי אני באמת
שלא אכנע לשמחה המדומה הזאת
למחמאות הריקות
לחמידות שאני משדרת
לטוב שאני מעניקה לאחרים
מזכירה לעצמי שיש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם
אז יש טריגרים
ואני לא מפחדת מהם
הם מזכירים לי מי אני
הם כאן כדי שלא אכנע לשמחה המדומה
והינה שוב
שניה לפני שאני צוללת לתוך כל השחור הזה
עוד תמונה אחת
לעוד קצת שמחה מדומה
כי לפעמים למרות שהיא לא באמת שמחה אמיתית
היא עושה לי קצת נעים
ועל הזין שלי
אני אוהבת תשומת לב
ולא אכפת לי להיות תורנית לתשומת לב
הרי אני תמיד רק לרגע
וכמו שכבר אמרתי
משב רוח קריר
חולפת
