עם הזמן נבנו חומות כדי להגן על הילדה הקטנה שנוכחת בי, זה הרגיש לי כל כך נכון כשבניתי אותן שהיום זה משאיר אותי שתוקה, יש בי צורך לפרוץ הכל ולהשתחרר אבל משהו בי כל כך עצור וזה גורם לי להרגיש שלעולם לא אצליח לפרוץ את החומות.
איך פתאום מה שהכי הגן עלי פוגע בי ואני לא מצליחה לעצור את הפגיעה, החומות מתחילות לסגור עלי ואני מוצאת עצמי בחדר חשוך וחנוק, לא מצליחה לנשום, באויר יש סמיכות של מילים ומחשבות וככל שאני מנסה לשאוף אני מרגישה חנוקה יותר.
המחנק הזה שולח אותי להתבונן בעצמי ובהתבוננות הזאת מול המראה נוכחת אני ונוכחת אותה הילדה הקטנה, היא מתחבאת מאחורי וככל שאני מתבוננת יותר אני מבינה שהחומות לא נסגרות עלי והן בכלל לא פוגעות בי, הן מתרחקות ולאט לאט החומות נסדקות ובסדקים האלה נכנס אור ואני אוהבת אור אבל זה כל כך מסנוור שכשאני מנסה לחזור להתבונן בעצמי הכל מרגיש חשוך וחנוק שוב.
זה כאילו אני משחקת משחק ולאט לאט מבינה שניצחון לא יגיע בלי עבודה קשה ועדיין יש משהו כל כך מפחיד בלנצח, יש משהו כל כך מרתיע בלהיות למעלה, ההתבוננות באור מרתיעה ולעמוד כל כך חשופה מרתיע עוד יותר.
סיכוי קלוש שאצליח לנצח במשחק הזה והרי אני היחידה שמשחקת, השחקנים האחרים ימשיכו להתחלף ובסוף המשחק הוא רק אני נגדי, נגד הילדה הקטנה, או בעדה.
אני כבר לא מבינה
ואולי דווקא ההבנה היא מה שאני כל כך מפחדת ממנו?
החומות שלי משחקות איתי ובמשחק הזה אני לא בטוחה מי אני רוצה שינצח, הרי כל כך הרבה זמן החומות האלה שמרו עלי ועכשיו כשהן מתרחקות ונסדקות אצטרך להתמודד לבד ואני כל כך רגילה ללבד שאני בכלל לא מבינה למה זה כל כך מפחיד פתאום.
אולי אני כן מבינה ואולי זה בדיוק מה שכל כך מפחיד.
