וכל פעם כזאת לוקחת חלק ממני.
הפעמים שבאמת הייתי שם לקצת יותר מפעם אחת הותירו אותי ריקה אפילו יותר וזה כבר כאילו לא נשאר פה כלום, לא נשאר מה לתת.
אני מתפזרת בין כולם וה״כולם״ הזה הוא הכי רחוק מאיפה שאני רוצה להיות, אבל ה״כולם״ הזה הוא יותר ממה שאני יכולה לתת לעצמי.
אולי זה מה שהכי עצוב לי?
שלעצמי לא נשאר לי מה לתת, אפילו לא עוד פעם אחת, משהו חד פעמי.
היא אומרת לי שאני צריכה להשתחרר. זאת שמרגישה אותי, זאת שבתקופות הכי קשות יודעת להרים טלפון ולהצחיק ולהרים ולהשאיר בי משהו לעוד פעם אחת. אני שואלת אותה לא פעם ממה אני צריכה להשתחרר ואז נותרת דממה, שקט כזה. זה לא שקט מביך, לא כזה שעושה להיסגר אלא כזה שגורם להיפתח.
כשישבנו על החוף ודיברנו שעות, חפרנו לעומקם של הפצעים, הפצעים של שתינו. הפצעים שלה חיים בה, הם שם כל הזמן ואני משלי קצת בורחת, קצת מנסה לשכוח.
פתאום נזכרתי בערב ההוא בצימר, ביום הולדת של ההוא, זה שהיה חבר קצת יותר טוב מאחרים.
צחקנו על זה שאני אלופת הטיזינג, מפלרטטת שעות ולפעמים פולטת קצת יותר מידי. את ההבטחה ההיא הוא לא שכח לי ביום הולדת בצימר המקולל עם השיר המקולל שהתנגן ברקע.
מאז היום הולדת של ההוא אני לא נותנת מתנות. אנשים רוצים יותר ממה שאני מסוגלת לתת, הם רוצים הכל ואני רוצה להשאיר גם קצת לעצמי, אם בכלל נשאר משהו.
אני רוצה להשאיר כדי שתמיד אוכל לברוח. כמו שברחתי אז למחשבות ריקות וכמו שברחתי למחרת אחרי שישנתי בחדר נפרד, אחרי שנתתי מתנות לכל מי שבא וגם כשלא רציתי לקחו. אלוהים יודע למה אני מתרגשת הרי גם ככה זה חד פעמי, אז מה זה משנה?
הכל חד פעמי וכמו הכל גם אני ולמרות שאני רוצה קצת יותר, אני לא מסוגלת לתת. זה כאילו משהו נתקע בי מאז אותו יום הולדת, נתתי מעבר למה שיכולתי ונלקח ממני יותר משהיה לי לתת.
יש לו יום הולדת היום.
איחלתי לו מזל טוב וסלחתי על מה שהיה. אני סולחת לכולם. לסלוח מוריד לי אבנים קטנות מהלב והריי זה לא הוא אשם, היה שם אלכוהול ולחץ חברתי ולא היה מי שיגיד ״קאט״.
מה הוא רצה בסך הכל? קצת להנות? קצת להשתעשע? לקבל מתנה? מי אני שאגיד לו לא? הרי הבטחתי ואני בהבטחות שלי עומדת, הכל חד פעמי. מה אכפת לי?
מה שהיה היה, היה ונסלח והכי טוב לסלוח.
הכל הריי חד פעמי וגם ככה לא נותר לי מה לתת, אז מה זה משנה?
