אני עומדת מול החומה ואין לי מושג בכלל מי המטומטם שהציב את החומה הזאת ועל מה לעזאזל היא בכלל מנסה להגן, אז אני פשוט מכה בה ומכה ומכה ועוד קצת מכה והחומה האטומה הזאת לא מוכנה להתמוטט.
אני לא יודעת עוד כמה כוחות נשארו לי אם בכלל וכמה אני עוד אוכל להכות בדברים שאני בכלל לא מצליחה לראות.
כבר שנים שאני מכה בחומה הזאת, אני נלחמת בכולם, אני נלחמת בעצמי ואני מרגישה שהכל עומד להתמוטט... אני עומדת להתמוטט.
בתקופה האחרונה כלום לא מסתדר, כאילו כל מה שאני נוגעת בו נשרף והאויר מתמלא בפיח שחור ולי כבר קשה לנשום. אני נחנקת והפיח הזה מסתיר הכל.
העיניים שלי שורפות והמכות שלי בחומה כבר נחלשות ואולי אני הוזה אבל החומה הזאת סוגרת עלי מכל הצדדים וכבר כמעט לא נשאר לי מקום לעמוד, אני כמעט נמחצת בתוך הגנות לא ברורות וחסרות ביסוס.
קשה לי לנשום ולשניה בא לי לשחרר ולנסות לפרוש כנפיים אבל בתוך החומה הזאת לכנפיים שלי כבר אין מקום.
והינה אני שוב עומדת מול החומה, הידיים שלי חבושות והדם לא מפסיק לטפטף ואני בכל זאת מכה... ילדה טיפשה שכמוני
