כשהתחלתי ללמוד בבית הספר הלכנו כל הכיתה לספריה העירונית ופתחנו מנוי כדי שנוכל בהמשך לשאול ספרים ולהגיע לספריה ללמוד מאינציקלופדיות וספרים שאני מאמינה שהיום כבר כמעט לא נעשה בהם שימוש.
הספר הראשון ששאלתי מהסיפריה היה ״בת הים הקטנה״, אני מאמינה שאת המהדורה ההיא מלפני משהו כמו 17 שנים כמעט אי אפשר למצוא.
את הספר הזה לא החזרתי לספריה מעולם וכשהייתי בת 13 אמא שלי קיבלה טלפון זועם מהספרנית שכנראה נזכרה לפתע פתאום בספר שלא הוחזר מהשאלה משהו כמו 7/8 שנים ודרשה פיצוי כספי, 500 שקל קנס.
ברור שאמא שלי את הקנס הזה לא שילמה והספר עדיין נמצא אצלי, אבל אני חושבת שזה מראה המון על הקריאה שלי ואם אני מדייקת את זה אז מראה יותר על חוסר הקריאה שלי, לפחות באותו הזמן.
גם מטלות קריאה בשיעורי ספרות היו כמו גיהינום עבורי ותמיד הייתי מוצאת יומן קריאה באינטרנט או נעזרת בחברה כדי להגיש את המטלה בזמן, היום אני כבר מעדיפה לא לבצע בכלל מאשר לקחת קרדיט על דברים שהם לא שלי.
בגיל 16 בערך קראתי ספר שלם לראשונה. הספר מספר על בחורה שמתעוררת כל יום לאותו בוקר ועל עלילות אותו יום. לא יודעת מה משך אותי לסיים את הספר הזה אבל אין לי ספק שה״חזרתיות״בספר (זה שכל פרק מתחיל בערך באותה צורה) יצרה אצלי ודאות ורצון להבין אם למרות שהיום מתחיל אותו דבר הוא נגמר אחרת.
הספר הזה היה מדרגה כל כל קטנה לקריאת ספרים אבל מאז שסיימתי אותו הפכתי תולעת ספרים לא קטנה, 200 ספרים יש לי בספריה בביתי, לפחות חצי מהם כבר קראתי, וזה לא כולל הספרים הדיגיטליים שיש לי.
אני קוראת בעיקר רומנים אירוטיים, זה הז’אנר שעד היום הצליח להחזיק אותי בקריאה והאמת שלא באמת ניסיתי לקרוא ספרים מז’אנרים אחרים.
מדי פעם יש ספרים שנוגעים בי, אבל אני מאמינה שהחסימה שלי היא בעיקר מחשבתית. אני לא מאמינה שיש סיפור או ספר שיצליח לסחוף אותי ואצליח לסיים שאינו רומנטי וזה לגמרי תקיעות מחשבתית שלאט לאט מתחילה להיפרם.
לאחרונה ממש אני מתחילה לקרוא ספרים שאינם רומנטים או אירוטים ואפילו משקיעה בזה כסף (כן כן, יודעת שיש ספריה עירונית וכאלה, אני רכושנית!).
בכל אופן, בחצי שנה האחרונה התחלתי לרכוש ספרים שאינם רומנטים ולמרות שטרם קראתי אותם אני מאמינה שזה צעד גדול.
אני לא באמת יודעת למה אני כל כך להוטה על זה, על לקרוא עוד, ללמוד עוד, להבין. אולי זה החלק הסקרן שבי, שמבין שיש בחוץ כל כך הרבה ללמוד ולדעת ושקריאה כבר תפסה אותי פעם אחת בנושא מסוים ואין לי ספק שאם רק אשחרר קצת אצליח למצוא נושאים אחרים לקרוא עליהם.
אין לי רצון להפסיק לקרוא רומנים ואני לרגע לא חושבת שזה שטחי או שטותי או ״לא באמת קריאה״ כמו שרבים נוטים לחשוב, אני אוהבת את הרומנטיקה אבל יש בי משהו רציונלי שדורש ממני יותר, דורש ממני לא לברוח רק לספרים הרכים על אהבה וסקס, יש לי רצון לברוח גם למחוזות של ידע ודעות ומחשבות ופנטזיות אחרות שלא קשורות דווקא למין וזוגיות.
זה כנראה חלק מהרצון שלי לגדול ולצמוח ולהצליח, אולי זה בגלל שאני מתחילה להתרכז וללמוד את עצמי מינית ואני צריכה ללמוד בעצמי דברים אחרים תוך כדי, תמיד להתפתח עוד במקביל.
מדהים אותי איך כל פעם אני מתחילה לכתוב עם תבנית וראיה מסוימת ותוך כדי הכל מתבלגן לי ויוצאים לי טקסטים שמאבדים את הפואנטה. בכל אופן, מה שבאמת רציתי לשתף זה שקניתי ספר שטותי לגמרי, משהו על עצות לחיים.
מסוג הספרים שאני לא מבינה איך אפשר לכתוב ואיך הם מצליחים.
אבל, נו שוין....
רכשתי את הספר והחלטתי לפתוח אותו ולקחת איזה עצה או שתיים (😅).
בין שלל העצות המאוד הגיוניות שאני בעצמי נותנת לאנשים מצאתי עצה שהעלתה לי את כל נושא הקריאה והמחשבה עליו ועל ספרים בכלל, מה שגם הוביל אותי לכתוב על זה.
העצה הזאת תפסה אותי, אולי כי היא הופיע מולי בדיוק בתקופה שבה אני רוכשת ספרים שאני בעצמי לא מאמינה שאקרא.
