לפעמים מצחיק אותי איך אנשים מגיבים לדברים שחוויתי...
דיברתי איתה היום לראשונה, שיחת היכרות כזאת.
יש בה משהו מרגיע, היא נעימה לי, המבט שלה אינו שופט היא משדרת המון רוגע ומקשיבה מעמקי הלב.
כן, זה המקצוע שלה וכמו המקצוע שלה והתפקיד שלה בשיחה בנינו כך גם החדר בו אנו יושבות מעוצב, הכל כך כך הרמוני, שום דבר אינו מסיח את הדעת. אני יושבת עם הגב אל החלון שלא כמו בשיעורי מתמטיקה הפרטיים בכיתה ו׳ עכשיו אין לי לאן לברוח, אין עצים להתבונן בהם או חלונות להציץ אליהם, המבט שלי מרוכז בה. יש לה שעון קטן על השולחן לימינה, אני לא רואה את השעה, עוד משהו שנועד למנוע הסחות דעת.
אני אוהבת לחשוב מה נדרש כדי ליצור חדר כזה שאפשר פשוט לדבר בו בלי הרצון לברוח ולפעמים בלי היכולת לברוח. מי חקר את הנושא לראשונה, מי חשב על כל הסחות הדעת האלה שיכולות לקרות, מי ישב בכיסא שלי לפני והבין שעם הגב לחלון זה הכי טוב ושאסור לתלות שעון בחדר ושהכל צריך להתאים בצבעים ובצורות ובגדלים. פשוט מדהים.
אז ישבנו לנו קצת פחות משעה במטרה להכיר, להבין למה אני פה, למה באתי, למה דווקא עכשיו. אמרתי כבר כמה מצחיק אותי איך שאנשים מגיבים לחוויות שעברתי? לפעמים החיים שלי מרגישים לי כל כך רגילים ופשוטים וקלילים, האונס לא כל כך מזיז לי, הלילה שבו נזרקתי כמו חתול רטוב על מזרן בחתיכת צימר מסריח כבר לא משנה אצלי שום דבר, היום ההוא שנלחמתי נגד מלאך המוות על החיים של מישהו קרוב נראה לי כל כך רחוק ורגיל.
תמיד מצחיקה אותי הבעת הצער או הרחמים או החמלה שמופיעה לאנשים כשאני מספרת עם חיוך על השפתיים את כל ה״זוועות״ שקרו לי בחיים הלגמרי רגילים ופשוטים שלי, אני מחייכת עוד לפני שהתחלתי את הסיפור רק מהמחשבה שההבעה הזאת הולכת להגיע.
שמשהו בי כנראה כל כך דפוק בדרך בה אני מתמודדת, על הכל אני מדברת בכזאת אדישות כאילו זה בכלל לא קרה לי. אצלי הכל מושלם, כל החרא הזה, זה קרה לה לא לי. אני? אצלי הכל ורוד וזוהר ומקסים ואצלה? אצלה נמצאים החלקים האפלים, היא יודעת להתמודד עם רוע ואונס וניצול ותנודות בין חיים למוות ופדופיליה. היא חזקה, היא שורדת הכל ובנתיים אני כאן, אני מחלקת חיבוקים ונשיקות ולבבות ואני תמיד מקבלת את כל הפאקינג טוב הזה חזרה, אצלי בחיים שום דבר לא רע, הכל אצלי טוב. הכל טוב. טוב.
אז היא החמיצה פנים ואז חייכה אלי ואני צחקקתי ואמרתי לה שזה תמיד קורה וזה תמיד משעשע והיא אמרה לי שיש משהו בדרך שבה אני מתמודדת כי אני לא מתכחשת ואני גם לא נותנת לזה להשפיע, זה פה אצלי וזה קיים, אבל יש איזשהי הפרדה במוח בין מה שחוויתי לאיך שאני מסתכלת על הדברים. לפעמים ההפרדה הזאת גורמת לי עצמי, זאת שחיה את היום, את ההווה, לפעמים ההפרדה הזאת מונעת ממני להתקדם הלאה וברגעים כאלה אם תשאלו אותי איך הרגשתי באותה סיטואציה אני אשתוק, צפצוף ארוך יעבור לי בתוך הראש, אני זוכרת בדיוק מה עשיתי בלילה שבו נאנסתי, אני זוכרת בדיוק מתי נכנסתי למיטה, עם מי ואיך ולמה, ואני זוכרת איך התעוררתי בבוקר למחרת ואני זוכרת גם מה קרה ואין לי בעיה לדבר על זה, אבל להגיד איך הרגשתי... אני חושבת שאני פשוט לא מרגישה בסיטואציות האלה, אני כל כך מתנתקת וזה ממש לא בקטע של קיפאון, זאת התנתקות שנעשית לאחר המעשה, הדרך שלי להתמודד עם מעט החרא שעברתי.
השיחה הזאת גרמה לי לחשוב... בעיקר על מה יהיה בשיחה הבאה והאם אי פעם באמת אוכל לדבר על מה שאני כל כך נמנעת ממנו אבל כל כך רוצה לשתף... האם מתישהו באמת אוכל לדבר על מה שהיום לראשונה נתתי לו שם... האם באמת אוכל לדבר על כך שאני ככל הנראה.....