אני מסתכלת במראה... גוף.
דקה
שתיים
שלוש
אני גרועה בלתאר דברים או אנשים או פרצופים ואין לי מושג למה בכלל הסכמתי לקבל את החובה הזאת, אולי אני מנסה לאתגר את עצמי.
אז אני עומדת ומסתכלת.
רק אני מול המראה ובאמת שאין לי בעיה למנות מספר חוזקות שלי כבן אדם או לספר איזה דברים מופלאים הגוף שלי יודע לעשות אבל לתאר אותו מרגיש קצת בלתי אפשרי.
עומדת מול המראה, אני הגוף שלי וראש מלא בלאגן. אולי עדיף שאשב.
ועכשיו... מה אני רואה
מטר 52 של גוף שיושב על הרצפה, צוואר, כתפיים קצת גדולות ורחבות מדי, ידיים לא קטנות, חזה גדול שגם שתי ידיים יחד לא מכסות אותו, המון נקודות חן בכתפיים ומעל החזה, יש אחת שאני מאוד אוהבת, מעל השד השמאלי, תמיד אהבתי אותה.
אני יושבת על הרצפה ברגליים משולבות, זאת אולי לא הצורה בה הגוף שלי נראה הכי טוב אבל זה מרגיע אותי לשבת ככה, כאילו אין לחץ של להתארגן לעבודה ולהתחיל את השבוע....
יש לי בטן, בטן גדולה, אני לא רזה, אני שמנה... לא מלאה, שמנה וזה בסדר גמור, אני לגמרי בסדר עם זה וכמו כולנו יש ימים שאני אוהבת את הגוף שלי יותר ויש שפחות, אבל בגדול אני לגמרי בסדר עם מה שקיבלתי מהטבע.
אז הבטן שלי בישיבה הזאת ככה אולי קצת נשפכת קדימה, העלתי תמונה כזאת אז נראה לי שבגדול אני סבבה עם זה.
יש לי שלוש נקודות חן על הבטן, אחת מתחת לשד שמאל אחת מתחת לימין ואחד ימינה מהטבור, הטבור שלי קצת רחב או משהו כזה.
אני נעמדת, מסתכלת על הרגליים
יש לי ירכיים די רחבות אבל בפרופורציה נכונה לגוף ואז ברכיים שזה חלק מאוד מוזר בגוף, מצד אחד אסופה של עור מכוער נורא ומצד שני יש משהו יפה בברכיים (לכו תבינו) אני ממשיכה להסתכל על הרגל מקדימה, אין לי מה להוסיף.
אה... יש לי צלקת ברגל שמאל וכמה נקודות חן על הירכיים.
אני מסתובבת ומתבוננת בישבן שלי, אגב... אם יש חלק ממש יפה בגוף זה רגליים מאחורה, לא יודעת למה אפילו אבל זה יפה בעיני.
הישבן שלי חמוד... עגול ומוצק, יש לי פס שיזוף לא אחיד שמוציא אותי מדעתי, אני עולה אל הגב שרחב בצורה מוגזמת, הגב שלי ממש לא יפה וגם יש כמה קפלים וסימנים למיניהם...
וזהו בנתיים
