אני עולה על הסולם ואז על הגג הקטן של המגלשה, מטפסת אל הגג, אתה מחזיק לי את הישבן ועוזר לי לעלות.
כל הגג מלא באבנים קטנות ולבנות, אתה מתיישב ונשען על החומה המקיפה את הגג, אני מתיישבת לידך ומבקשת סיגריה.
כבר אז אהבתי לעשן, תמיד אמרו לי שאני מעשנת יפה, יש משהו בדרך בה אני שואפת את העשן, יונקת את העשן שנראה יפה אפילו בעיני.
אתה מדליק לי את הסיגריה וכמו תמיד לוחש לי באוזן ״מי זונה שלי?״, צמרמורת לא נעימה חולפת בגופי כרגיל ואני מנסה לחייך לשמע הבדיחה שרק לזונות מדליקים סיגריות.
אני מסתכלת על העץ הגדול מול הגג, עץ פומלות, זה שבכל הפסקת צהריים היינו רצים לקטוף ממנו, היינו יושבים במשך חצי שעה ומקלפים כל כך הרבה פומלות שהיו מספיקות עד סוף יום הלימודים לכל הכיתה.
אני יושבת ומסתכלת, אתה מדליק איזה שיר קצבי כלשהו, לא יודעת מה תמיד היה לך עם טרנסים למיניהם. אתה מתחיל ללטף לי את הרגל וגורם לי להרגשה מוזרה, כזאת שעד היום אני לא יודעת להבדיל האם הייתה יותר נעימה או יותר מרתיעה.
הכי ברור לי עד היום זה ההרגשה שהכל נעשה בשבילך עם התעלמות מוחלטת ממני, אפילו מצידי.
אתה עולה לירך ומחליק את ידך בין הירכיים שלי, אני מפשקת מעט כדי שלא תבקש כי אני מעדיפה להחליט לבד ולא להיכנע לבקשות שלך.
אתה מושיב אותי עליך, הברכיים שלי שוקעות בחצץ הלבן ואני מחזיקה בראש שלך בזמן שאתה פותח חזיה. אני מרגישה את הזקפה שלך כנגדי וגופי מתמלא התרגשות ופחד.
כבר יותר מחצי שנה שאנחנו עושים סקס יבש... היה גם קצת מעבר אבל אף פעם לא באמת שכבנו, זאת אומרת לא ממש נכנסת פנימיה, אפילו לא היית קרוב.
ידעתי שזה יבוא יום אחד, אפילו רציתי שזה יהיה איתך, זאת אומרת תארתי לעצמי שאחרי זה יבוא כמובן ״אני אוהב אותך״ או לפחות מבט כזה שאומר הרבה יותר ממילים.
אתה מזיז לי את התחתונים ומתחיל לשחק לי קצת בדגדגן, אני מעט רטובה, אתה מלביש קונדום ואני כבר לא ממש יודעת מה קורה. אני עוזרת לך בתנועות מגושמות להוריד לי את התחתונים, ואתה מכוון אותי לאט מעל הזין שלך.
אני מעט רועדת ואני לא ממש יודעת אם זה קשור לקרירות של נובמבר או לסיטואציה בה אני נמצאת, אתה מניח עלי ג׳קט וחודר אלי בבת אחת, אני עוצרת נשימה, שקטה, לא כמו תמיד.
אני לא זזה ולכמה רגעים נדמה לי שגם לא נושמת, אתה מנשק לי את הצוואר ומלטף לי את היד ואני מסתכלת על נקודה מעבר לכתף שלך ונושכת לעצמי את השפה.
אתה מתחיל לנוע תחתי ואני מתעשתת ונזכרת בפעמים הקודמות, אלה שלא כללו חדירה של ממש אבל כללו בערך את אותן תנועות, אני מעליך ונעה מעט למעלה למטה מעט קדימה אחורה, הברכיים שלי משתפשפות באבנים אבל כל מה שאני מרגישה זה חוסר חמצן וסדקים שממלאים לי את הגוף.
אחרי מספק דקות שלפעמים מרגישות לי כמו 40 ולפעמים כמו שלוש אתה גומר ומוריד אותי ממך, אני מתיישבת עם ישבן חשוף על החצץ, מחפשת אחר התחתונים ולא מוצאת ופתאום זה גם לא כל כך מפריע לי.
סיגריה, מדליק, אותה בדיחה מטומטמת, אותו חיוך מזויף ומחשבה אחת שעוברת בראש.
יא חתיכת נכה רגשית, אתה לא מסוגל אפילו לזהות מתי מישהו לא באמת צוחק מהבדיחה שלך?
אני מסיימת לעשן ולא מצליחה לקום, הוא עוזר לי להיעמד ורק אז אני מבינה שאני לא מפסיקה לרעוד כמו מטומטמת. אני יורדת בקושי מהגג הזה ומנסה להבין רגע איך אני מגיעה מכאן לחדר שלי, מתעשתת על הדרך ומדדה לחדרי.
אני מגיעה לחדר ונכנסת לשירותים, תוך כדי שאני משתינה אני שמה לב לשובל הדם על הרגל שלי.
אני נעמדת מול המראה ומרימה את השמלה ומתבוננת על שבילי הדם שזלגו והתייבשו כבר, חברה שלי נכנסת לחדר, אנחנו מסתכלות זו על זו ולפתע חומקת מעיני דמעה ועוד דמעה ועוד ועוד ופתאום אני לגמרי בוכה, מחייכת ולא מבינה מדוע אני בוכה ויותר מאותה מנסה לשכנע את עצמי שזה קול ומגניב ונחמד וכיף...
10 חודשים מאוחר יותר
אני מסתכלת סביבי, תחילתה של שנה חדשה, אני כבר בכיתה י׳ וכבר ממש ילדה גדולה, תיכוניסטית.
אני מסתובבת בבית הספר בבוקר הראשון ומתבוננת בכולם, איך הכל השתנה בכולה כמה חודשים.
בהפסקה הראשונה אני ניגשת לפינת העישון מאחורי הקולנוע, אני ושירה צוחקות בנינו על הקיץ שעבר, אני מוציאה סיגריה ומחפשת את המצית בתיק, מולי נדלקת אש ואני שואפת את העשן והינה הוא עומד מולי, תלמיד שנה אחרונה עם אותה בדיחה מטומטמת באוזן ״מי זונה שלי?״ ואני מחייכת את אותו חיוך מזויף ״הרבה זמן לא ראיתי אותך״, צמרמורת חולפת בעמוד השדרה שלי.
בהפסקה הבאה כבר רכבתי עליו בדירה שלו.. אז מי זונה שלו? פעם זאת הייתי אני...
