זה בדיוק השלב הזה שאני רוצה להניח להכל והרי ברמת העיקרון אני חושבת שעמדתי בחובה שלי כלפי נותנת החובה, אבל... מה עם החובה שלי כלפי עצמי?
21 יום... אני כבר בעשירי.. מה זה עוד אחד עשר ימים?
אז אני ממשיכה באתגר הזה, קצת בשביל נותנת החובה, קצת בשביל עצמי, הרבה כדי לעמוד בהבטחה שלי לעצמי ולא לוותר באמצע כמו שאני יודעת לעשות ממש טוב.
שישה ימים כבר לא פרסתי את החובה, השתדלתי לכתוב בכל יום כמה מילים אבל האמת שהיו לי ימים כל כך ריקים ומלאים ושקטים וצועקים שאני בעצמי לא יודעת מה אני חושבת או רואה במראה.
אני קמה בבוקר
החלטתי לפתוח את הבקרים שלי עם השיר ״אל תעזבי ידיים״, מי שעוקב אחרי מעט כאן יכול להבין בערך כמה השיר הזה נוגע לליבי וכמה אני מזדהה עם עקיבא תורג׳מן בכתיבתו את המילים האלה.
״בוודאי ישנו שם, זה לא בשמיים לא בסוף העולם״
לכל אחד יש את הדבר הזה שהוא מחפש, רוצה או צריך, אפשר לחשוב שהשיר נכתב על ״אהבה״ או ״הגשמה״ או ״הצלחה״, כל אחד והמשהו הזה שבשבילו הוא חי ואותו הוא רוצה. אני עדיין מנסה להבין מה המשהו הזה בשבילי.
בלי להעיק או לחפור יותר מדי, קמתי בבוקר, שכבתי במיטה ותוך מתיחה ממש טובה כמו שאני אוהבת הבנתי שהחובה הזאת שקיבלתי היא ריפוי עצמי אולי לא באופן הכי ישיר אבל בעקיפין היא תרופת בוקר, אולי כדור לפני השינה, אבל היא לגמרי תרופה.
שנים של הלקאה עצמית, שנים של מחשבה על הסביבה וכיצד רואים אותי למרות שאני מאוד אוהבת את איך שאני נראית. אני אולי לא כליל השלמות, אני רחוקה שנות אור מאידיאל היופי אבל אני אוהבת את מה שאני רואה, את הידיים והחזה הגדול, את הישבן העגול והבולט, את הירכיים שזזות בכל תנועה ואפילו את הבטן החמודה.
בגלל שאני אוהבת את מה שאני רואה ובגלל שאני מבינה עד כמה החובה הזאת היא קודם בשבילי אני ממשיכה עם החובה... ושוב תודה ענקית לנותנת החובה 😘
