אז השמוק חזר אחרי תקופת היעדרות ממושכת במהלכה כנראה החליט לשים סוף לשמוקיות ועכשיו הוא בדימוס (מגלגלת עיניים), איזה ביטוי מעצבן זה! הרי איך אפשר להיות בדימוס אם זה מה שאתה?
בכל אופן, אחרי המון זמן שנעדר הוא חזר ואני בדרך פלא אפילו שמחה על החזרה שלו. אף פעם לא היו לי בעיות עם קבלת מרות אבל איתו לראשונה נתקלתי בקושי, זה כאילו במשך חודשים היינו מדברים שפות שונות וזה כנראה כי שנינו מאוד סגורים. קשה לי להיפתח לאנשים (עכשיו תצחקו) וגם לו קשה, הוא איש מאוד מסוגר ומאוד רשמי ומההתחלה היה לי ברור שאנחנו ביחסים מקצועיים נטו. נו... כמו תמיד עם המנהלים שלי.
בחודשים האחרונים בהיעדרו התחלתי ללכת לאיבוד וזה לא איבוד טוב כי תוך כדי האיבוד הזה נהייתי אדישה ואדישות זה דבר מסוכן כי ברגע שלא אכפת לך כבר מה אתה עושה או לאן תגיע הדרך למטה מאוד מהירה ואני ממש לא אוהבת להיות למטה (תצחקו שוב).
והינה... כמעט הגעתי לנקודה שבה אני אומרת ״מכאן אין לאן לרדת״ (ולא... אין כאן סיפור מציצה עסיסי לבוס. תרגעו) והשמוק ״בדימוס״ חזר. שבועות אני אומרת שהדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא יחזור והנה הוא חוזר ואני כמו ילדה קטנה ומתלהבת מקפצת ומחייכת כל היום, עושה כל מה שאומר לי ומזכירה לו לשתות מים ולצאת לאכול, אומרת לעובדים האחרים לדאוג לו לקפה ומביאה לו עוגיות מילקה (אני משקיענית) שיהיה לו מתוק בפה.
אז ישבנו ודיברנו על התקופה האחרונה ועל ירידת המוטיבציה שלי, על כך שאני קצת הלכתי לאיבוד ועל איך אפשר להתקדם מכאן, הוא שוב טען שאני לא נפתחת ואמר לי שהיחסים הבין אישיים שלנו חשובים לא פחות מהמקצועיים ואני ישבתי שם והנהנתי כמו כלבלבה על הדשבורד.
אחרי ארבעים דקות כשיצאתי משם קיפצתי בחזרה למשרד שלי עם חיוך דבילי... כששאלו אותי איך אני מרגישה עכשיו כשהוא חזר אמרתי ״כאילו אבא חזר הביתה״ וצללתי לתוך העבודה.
אז כן השמוק שהחליט לשים את השמוקיות בצד חזר ועכשיו אני ממש שוקלת להחליף לו את הניק למשהו יותר מקורי מ״שמוק בדימוס״ אבל אני יותר מדי עסוקה בלהיות עובדת מקצועית ולממש את הפוטנציאל שהשמוק בדימוס אמר שיש לי והוא מחכה שיפרוץ כבר החוצה.
זו פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני מרגישה שיש מישהו מאחורי, למרות שאני לא עובדת מספר אחת ולמרות שהוא עדיין אותו שמוק ״בדימוס״ אני פתאום רגועה יותר ושלווה יותר....
מתכחשת לכל העבודה שצברתי בתקופה האחרונה. 😝
אגב... זה נחשב? כאילו, מצאתי שולט?
