לפעמים הוא מסתכל לי בעיניים ומצטער, הוא לא צריך להגיד כלום כי העיניים שלו אומרות הכל.
רגעים שאני מרככת אותו.
בעבר... גם כשהוא היה מנסה לכעוס עלי, מנסה להשליט עלי איזה סדר או לחנך אותי הייתי מרגישה כמה הוא מצטער.
היו שנים שלא התראינו בכלל, חודשים שיכולנו לא לדבר אבל הקשר הזה של אב ובת, הקשר הזה שספק אם שרד באמת מרחק וזמן, הקשר הזה ששנינו יודעים שהיה חסר לנו כל כל הרבה שנים, הקשר הזה הוא הקשר הכי טוב שיכולנו לרקום.
גם היום כשאני מגיעה אני רואה במבט שלו צער, אני רואה איך הוא מסתכל על הילדה הזאת ואני מתארת לעצמי שלפעמים הוא מרגיש שהיא אפילו לא שלו. אני רואה מבט של גאווה, אני רואה את הקנאה בעיניים שלו, אני רואה פספוס ואני רואה כל כך הרבה אהבה.
ישבנו היום... קשקשנו. זה קורה כשאנחנו קצת שיכורים... כשהוא קצת שיכור כי אני תמיד פיקחת. אבל ברגעים כאלה שהוא משתחרר הוא מצטער לא רק עם מבט, הוא מצטער במילים.
ישבנו היום ובכינו, הוא בדמעות ואני בלב. הוא בכה על שנים שפספס ועל רגעי אושר קטנים שבהם במילים שלו הוא מכיר אותי עוד קצת ואני בכיתי בלב על כך שהוא כל כך רוצה להוכיח את עצמו כשלי ברור שלא הוא ולא אני גרמנו לזה לקרות. יש כוחות גדולים מאיתנו, תקראו לזה אלוהים, תקראו לזה גורל או תקראו לזה פשוט החיים.
במרחקים של פעם ובלי הסדר גירושים מסודר לא באמת הייתה לנו אפשרות לבנות קשר יציב בן אב ובת.
אבל יש משהו בקשר שלנו שהוא יותר חזק מזמן וממילים, קשר של מבטים מצטערים. הוא על זה שלא נתן מספיק ואני על הצער שלו.
אבא.
אני אוהבת אותך.
ככה.
בלי להוכיח.
בלי לדבר.
בלי להתראות.
רק במבט מצטער עם ניצוצות של אושר.
אבא.