לפעמים אני מרגישה שלכולם יש איזה ציפיה אבל לרוב מדובר בעצמי שמנסה לטפס עם הידיים קשורות, שהאדמה היא לאבה.
נזכרת בפעם ההיא עם דניאלה, דה פלור איז לאבה אני צורחת לרס״ר מהצד השני של הרחבה ורצה מקפצת על ספסל. לרגע נשברה לי כל הדמות של המפקדת, היינו בין מחזורים כל הבה״ד אז אין חיילות. רגע קטן כזה של שחרור והרס״ר מסתכל עלי במבט מופתע, עד היום אני זוכרת את הבושה בעיניים שלו. הוא מסתכל עלי ומסתובב ללא פחות ממפקד בית הספר למשטרה צבאית ואומר בקול ״אני לא יודע מה יש למשוגעת הזאת״, דניאלה עומדת לצידי ולא מצליחה להחניק את הצחוק. שתינו מתנצלות וכמעט רצות לתוך המבנה, אני חושבת שעד היום ניתן לשמוע את הצחוק שלנו במבנה 401.
חסר לי לאחרונה המקום הזה להשתחרר בו, אני מרגישה מחנק כאילו העולם סוגר עליי. עם החברים אני בדרך כלל ה״אחראית״, זה לא תמיד היה ככה זה הוטבע כדרך טבע. בזוגיות תמיד יש על מה לעבוד, אני תמיד מנסה להיות טובה יותר, להקשיב ולהכיל ולחבק ולתמוך. עם המשפחה אין בכלל מה להתחיל, אני האוזן, העוזרת, הילדה, החברה, הדאגה, הצרה, הכבשה השחורה… ומול עצמי, מול עצמי תמיד משננת ״אל תוותרי על עצמך״.
ולפעמים (לאחרונה זה מרגיש כל הזמן) הכל מתנגש, לא משנה מה אני עושה אני בדרך דופקת משהו אחר.
בכנות, נמאס לי לקחת אחריות… נמאס לי לתת כתף, להכיל, לחבק. נמאס לי כל הזמן לדאוג, הדאגות האלה מטמטמות לי את המוח. נמאס לי שאנשים מחמיאים לי רק על מה שהם מאמינים בו!!! אלוהים אם הייתי יכולה להסביר את עצמי טוב יותר. זה כאילו אני טובה למשהו אחד ולא למשהו אחר, כאילו לכולם יש מה לומר ואיך לשפר. שום דבר לא מספיק ושלא נדבר על מספק.
סיפוק עצמי?! נשאר ממנו כל כך מעט
ואומרים שצרות באות בצרורות ואני שואלת מתי יבואו טובות ברבות.
כבר כמעט הגעתי למיצוי, שמישהו יתן לי כמה שעות של שקט, כמה שעות של שלווה, אהבה נקיה וחיבוק חם. שאוכל להניח רגע להכל בצד, לעשות לעצמי קצת סדר, לדעת מה המטרה ולפחות להנות מהדרך.
בנתיים אני איפשהו בשוליים, נראה לי שיש לי פאנצ׳ר.
היו טובים.