אני הכי רוצה לחזור לראשון, היפה, אבל לוקח זמן. המשפילן מסביר לי שהראשון מזיין כל הזמן ואין לו סיבה אמיתית לרצות לזיין דווקא יצור דוחה כמוני.
אבל הייתי טובה! אני כותבת לו. אתה אמרת.
את צריכה להיות מצוינת כדי לתת קונטרה לאיך שאת נראית. או להיראות טוב יותר. אבל לא נראה לי שדבר עצלן כמוך הולך להשתנות בקרוב.
מה לא עשיתי טוב? אני שואלת. אני אשתפר, אני יכולה להשתפר.
תראי אותך, אומר המשפילן. הוא מתקשר אליי. את כל כך להוטה? באמת, הוא אומר בקול מוזר, את אפס מאופס. אני בכלל לא מתווכחת. גם אני חושבת שאני אפס מאופס. אם יש מתחת לאפס מאופס, אני שם. אני אסירת תודה לך, אני אומרת לו בכנות. הייתי כל כך בודדה. הוא שותק. אני אבדוק אם הוא מוכן.
למחרת אני שוב אצל הבחור הראשון. הוא מכריח אותי לזחול אליו על הגחון. הוא מוכשר כמעט כמו המשפילן בלגרום לי להרגיש את התערובת המוכרת של תיעוב עצמי ובערה, אלא שבניגוד למשפילן הוא מזיין אותי. הוא מזיין אותי כאילו הוא עושה לי טובה. לא, הוא עושה לי טובה. כשהוא גומר, הוא אומר לי: נראה לי שזאת תהיה הפעם האחרונה. אני מרגיש מלוכלך.