אני לא טיפשה. אני יודעת מה הפטיש של ר׳. אבל הוא אדיוט אם הוא חושב שהוא יכול לשחק אותה סרסור איתי ועם בעלי. אני מרגישה את האכזבה שוטפת אותי, אני מתקררת בבת אחת, סוגרת את המחשב והולכת להכין לזניה.
עוד רגע הם כולם יתקבצו ויבואו להציל אותי מעצמי: בעלי, הילדים. צריך להאכיל אותם, לטפל בהם, לשמוע אותם, להיות אמא. בראש שלי, אני מנהלת עם ר׳ שיחה חד צדדית: אני אמא עכשיו! גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לשחזר את הימים ההם. אני נעצרת, הייתי רוצה? הכוס שלי מתכווץ, אבל אני חושבת שהוא משקר לעצמו. אני חושבת על הריחות שלהם ובחילה שוטפת אותי. לא, לא הייתי חוזרת לשם.
אני רוצה את ר׳. רק את ר׳ אני רוצה הייתי זוחלת בשבילו בעפר, לא, הייתי עושה יותר מזה. עשיתי יותר מזה! וזה לא משתנה. למה זה לא משתנה? בבת אחת אני מתיישבת על רצפת המטבח ובוכה. אני רואה את עצמי מבחוץ ובא לי לבעוט בשלולית האישה הזאת.
———————-
בסוף הוא מתחבר, בשתיים בלילה. הוא שולח לי תמונה, של עצמו. הוא נמצא באיזו עיר אירופאית, מחייך למצלמה. השנים עשו לו רע, הוא לא נראה טוב. למעשה, הוא נראה נורא. הוא נפוח וקירח ובעיקר עצוב ומובס. אבל זה הוא, ללא ספק הוא. אני כותבת לו: תודה.
הוא מתנתק.
