זאת טעות לא נורמלית ה״כן״ הזה. אני קמה במהירות וסוגרת את המחשב. אחר כך אני פותחת אותו.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אז אני הולכת למטבח. אני פותחת את המקרר, אני סוגרת את המקרר, הטלפון שלי מצלצל. אני קופצת, זה בעלי. מה צריך בסופר? איפה הילדים?
אני עונה לו מהר ומנתקת מהר. כשאני מנתקת אני מבינה שאני מפנה את הקו לר׳. אבל אין לו את המספר שלי. ולא יהיה לו, אני מבטיחה לעצמי. אני חוזרת לראות מה הוא כתב.
כן? גם לך?
את שם?
הוא לא כותב את שמי. ר׳ לא אהב לקרוא לי בשמי. פעם שאלתי אותו למה והוא ענה, בכנות מפתיעה, אני מעדיף לחשוב עלייך בלי שם. זה ריגש אותי מאוד, כמו בכל פעם שהוא הצליח לגרום לי להרגיש עוד יותר... פחות.
עכשיו אני פה. אני כותבת.
שימי אצבע על הדגדגן. הוא כותב. כזאת עזות מצח! אבל אני שמה, הרי אני רטובה כולי.
שמת?
כן.
את היית הזונה שלי. הוא כתב. ולא נתתי לך שום דבר בתמורה. גם לא אותי. זה נכון?
כן. אני כותבת.
למה?
התשובה האמיתית עצובה מדי, היא עוברת לי בראש אבל אני זורקת אותה החוצה. אני כבר בחצי הדרך פנימה, אני כבר בשלב הזה שאני רק כוס.
כי אתה היית הכל ואני שום דבר, אני כותבת. ומוסיפה: זה נכון? אני קרובה, כל כך קרובה. הפנטזיה שלי מפעם רצה לי בראש: ר׳ עומד ואני יורדת על הברכיים מאחוריו, מלקקת לו את התחת. אנחנו באמצע הרחוב וכולם יכולים לראות: הוא הכל ואני הלכלוך שנדבק לו לנעל.
נכון. תעצרי. הוא כותב. תשמרי את האורגזמה הזאת לבעלך, תגמרי איתו.
אני עוצרת, למרות שאני כל כך קרובה. אני כותבת, במהירות: אני כל כך קרובה, ר׳. בבקשה.
הוא לא עונה לי, הוא כבר מנותק.
