התמונות מגיעות כל יום, לפעמים פעמיים ביום.
זה כמו התקפה. זה לא כמו, זאת התקפה.
פעם אחת מגיעה תמונה שאני לא מצליחה להבין. זה מאחורה, אני על הברכיים, עם הראש מרוח על המזרן, השדיים מרוחים מתחתי, כמו אגמים לבנים וגדולים.
על המיטה שלי, עם כיסוי המיטה ההודי שהגיע עם הדירה, ארגמן וזהב. אני לבנה מאוד ברקע הזה והאור נדיב, הופך אותי לחלבית.
מי צילם אותי? אני שולחת לו כשהידיים שלי מפסיקות לרעוד.
הוא אומר שם, אני לא זוכרת אותו, עד שאני נזכרת. אני נזכרת בגבר הכבד ההוא, המבוגר, עם הריח הרע בביצים שאהב לקום פתאום וללכת להסתכל עליי מאחורה, לראות איך נראה חור התחת שלי אחרי שהוא טחן אותו לדק.
ביקשת ממנו?
כן. נתתי לו פעם אחת בחינם.
למה? למה? למה?!
כי הייתי חייב לראות מה הם מקבלים.
שקרן. כי היית צריך משהו לסחוט אותי איתו.
זה לא נכון. אמצעי הסחיטה שלך היה אני, זוכרת? היית מוכנה לעשות הכל בשבילי.
אז בגלל זה אתה מדבר איתי עכשיו, בן זונה? אתה מתגעגע לזה? לסחבה הקטנה שלך?
כן.
אני חייבת לחסום אותו, אני חושבת. הלב שלי דופק. זה התקף חרדה? הכוס שלי פועם גם, הוא מתנשף, עוד רגע והוא מוציא לשון.
הוא כותב ומוחק כותב ומוחק כותב ומוחק.
זאת הייתה הרגשה משכרת. חד פעמית.
אני חושבת הרבה זמן לפני שאני עונה:
כן.