ר׳ גר בדירה קטנה מאוד ומסודרת מאוד. הוא פותח לי את הדלת ואנחנו מסתכלים אחד על השנייה במשך זמן ארוך.
הוא היה רזה, עכשיו הוא כבר לא. הוא לא שמן, אבל יש לו איזו התפדנגות של הגוף, כמו שקורה לפעמים לגברים בגילו. הוא קירח. זה חבל, זה לא מתאים לו.
הוא מחזיר לי מבט ביקורתי משלו. עברו 20 שנה? הוא שואל. כמעט, אני אומרת. אנחנו לא מתחבקים. אני נכנסת ומתיישבת על ספה ירוקה מחרידה. למה? אני מחווה אליה, היא באה עם הדירה, הוא עונה.
הוא עושה לי קפה. אנחנו יושבים ומסתכלים. הלוואי שהייתי עדיין מעשנת, זה היה נותן לי משהו לעשות.
אנחנו שותקים. אתה כבר לא נראה כמו סרסור, אני אומרת. נראיתי? הוא שואל. לא, אבל היה לך אדג׳.
גם את לא נראית כמו זונה. הוא מחזיר ואיכשהו זה פוגע. אני לא, אני אומרת בשלווה. אני אמא בין עבודות. אני נראית ככה?
בדיוק ככה. הוא מחייך. כמה הוא התרכך, אני חושבת. כמו הגוף שלו. את רוצה להתפשט? ואתה? לא. הוא אומר, בשקט. זה לא עובד ככה. אני לבוש ואת ערומה.
אני נרטבת, בבת אחת. פה? הוא מהנהן. אני מתפשטת לאט. אף אחד לא ראה את גוף האמא שלי כבר כל כך הרבה שנים. הוא מזעזע באמת, אני מתמלאת תיעוב לעצמי והכוס שלי פועם. אני חושבת שאני עוד יכולה לגמור ככה, רק מהעיניים של ר׳ עליי. הוא לא מוריד ממני את העיניים עד שאני מסיימת.
כמו לראות תאונה קשה? אני שואלת. לא. הוא אומר. אבל הוא עוצם עיניים. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אל תתלבשי! הוא אומר. הוא פותח עיניים שוב.
