אחרי שהוא לוקח את הילדים הוא חוזר הביתה ואומר: אולי תתקשרי לפסיכולוגית שלך.
בלי סימן שאלה. הוא בעצם אומר: תתקשרי לפסיכולוגית שלך.
לא. אני אומרת מהר. הבטחת לי שבוע. אמרת, שבוע. אני כמעט מתחננת.
הוא מסתכל עליי, לא בחיבה. אולי הוא רוצה לעזוב אותי. בסדר, הוא נאנח. שבוע.
הילדים, הם כמו קונקנות שמשתרכות סביבנו. וחוץ מזה, אני אוהבת אותו. רק לא עכשיו, עכשיו אני מלאת טינה על המבט הכועס, הביקורתי, המלא בוז שהוא מעביר עליי. הוא חושב שאני בוחרת להרוס אותנו, הוא לא רואה את טיפות הדם שנושרות על הרצפה. אני מסתכלת עליו הולך לעבודה בזמן שאני שמה מדיח. הוא אומר שלום רפה בדלת. אני מלאת הקלה כשהוא יוצא.
—————————————-
אני רוצה לפגוש את ר׳. הנרטיב ברור לי: האישה ההיא הרסה אותו, אישתו. ועכשיו הוא צריך אותי, להיות האדמה שעליה הוא יצמח. ייבנה. זאת מחשבה מסעירה, להיות אדמה לר׳. להיות בעלת כל כך הרבה חשיבות.
———————————
כן, ניפגש. הוא אומר. יש לי דירה. תבואי.
אני מדמיינת אותו בדירה הישנה שלי, עם המון עציצים. כמו של חנה׳לה משכנים שכנים. מחכה לי בין העציצים ואני יורדת על הברכיים ומצמידה מצח לרצפה. הלב שלי דופק כשאני חושבת על זה.
הינה אני, ר׳. לעולה. בשבילך.
