כל אחת מהכיוון שלה..
את האהבה חסרת התנאים שעוטפת עם בטחון חמים ובלתי מתפשר.. ברור מאליו...
את הכוחניות והעוצמה... שהופכת למיניות מתפרצת ויצר שלא יודע שובע..
את ההקשבה.. ההכלה... הלהיות בשבילך... אבל על אמת.. לא בשביל להשיג משהו..
את הסמכות הזו... שאפשר להניח בידיה את חייך... את כל כולך.. ולחייך ולא משנה מה קורה...
בכולן יש את הילדה שרוצה שאבא יגע בה בעדינות אינסופית.. ובריגוש שלא נגמר..
בכולם יש את הילד שרק רוצה להתחכך בחום הגוף של אמא...
כולם.ן מחפשות.ים שתגיע הדמות הזו שתיקח מהם את הכאב.. את עייפות החיפוש... את הספק שאוכל כל פינה טובה... להרגיש את השלמות שבהן.ם.. בך...
כולן.ם מחפשים זאת... את הסמכות הזו.. שתקשיב.. פנימה.. אל מה שאמיתי... תחייך מול המשחקים והמגננות ותיגע בדיוק במקום שאולי הפעם לא הצלחת להחביא... המקום הזה שאם כל תחכום המשחק תמיד יבלוט לסמכות הנכונה.. החולשה עצמה...
ו.. כן.. זה קיים... וזה מגיע כשהמוכנות מופיעה מעצמה... כשבר אין כוח לסחוב את השריון... כבר אין כוח למאבק בקונפליקטים של אסור ומותר ואיך מסתדר ומה יהיה ואיך לא מסגירים את החולשה שבי.. הכניעה המתוקה.. וכן.. יש סמכות כזו. המאסטר..
