|
|
|
האחת הזאת, לא מזמן, כבשה את ליבי.
גבוהה, אלגנטית ואפילו עם פוני.
טהורת נפש, עם לב ענק, שהשאירה חלק מליבה אצלי.
בנקודת השפל הכי נמוכה של חיי, לקחה אותי בשני ידיה, אל ליבה, חיבקה ועטפה.
שנינו היינו מסתכלים זה על זו בהערצה כמעט עיוורת.
אך בעינייה, ראינו שלא תוכל לאהוב אותי, כפי שאני למדתי לאהוב אותה.
הלבבות שלנו עדיין שזורים בזה בזה, אך דרכנו בנפרד.
היו לא מעט שהשארתי חלק מליבי אצלן.
לכל אחת ואחת שנגעה בליבי, הענקתי חלק ממנו, שתשמור לה, שיהיה לה למזכרת.
חששתי שלבסוף, אשאר חסר כל, אך ליבי, להבדיל מחפץ דומם, התנהג כגפן שבתקופת הזמירה. רק גידל עוד עין, ועוד ענף, ונהיה סבוך ומסועף. אך נותר בו כה הרבה לתת.
מידי פעם אכתוב על כאלו שניתן להם חלק מליבי.
ואם בטבע עסקינן, אספר על זאת שעינייה הבהירות גרמו לנפשי לפרוח.
היא הייתה הראשונה שהענקתי לה חלק מליבי מזה זמן רב.
אהבתי את חיוכה, ולמרות שבעינייה היה כאב, ולעיתים גם צער, כאשר ראיתי אותה בין הרקפות לא רחוק משדות בית לחם הגלילית, לא רציתי דבר מלבד לצפות בפלא שהיא הייתה.
ההילה שלה, דומה היה שהביאה את האדמה סביבה לרוויה.
ואפילו הרקפות, יפות ככל שהיו, נדמה היה שקדו לה קידה.
היא לימדה אותי רוך, ולהינות מהדברים הקטנים, היופי שבטבע, האושר שאפשר להפיק מרגע פשוט, וכמה יפה יכול להיות פרח, במיוחד, שהיא עצמה, הייתה כפרח.
פשוט מאוד.
אני אהבתי אותך יותר ממה שאת היית מסוגלת לאהוב את עצמך.
סיפרת לי שכאשר את לרגליו של אחר, את מרגישה התעלות, שייכות, משמעות.
יש בך צורך, יש בך ערך. את מרגישה שהנתינה שלך, היא זאת שמגדילה אותך.
אבל יקירתי, דבר אחד שאת צריכה להבין, הדאגה שלי לך, מעניקה לי משמעות.
אני, לא חשוב ממך, ואת לא ממני. שנינו ביחד, כאן המשמעות.
אמרת שחטפת מספיק חגורה בחייך, על כן תוכלי להתמודד.
בהתנצלות כנה, התעניינתי (אם יורשה לי לשאול) אם הכרת את החגורה מבחירה.
לאחר שענית שבחירה לא הייתה לך, ולאחר שתיקה קלה, לא ידעת לענות לי מדוע את בכל זאת בוחרת בה.
בעלות. את לוקחת בעלות על החגורה, על הכאב, הוא אצלך, בידייך, בליבך. למדת לאהוב את החגורה, אבל בדרכך. היא חלק ממך, אך את פוגשת אותה היום באהבה, ולא בפחד.
למדת לאהוב אותה. לא בשביל מי שמעלייך, אלא בשביל עצמך.
אעלק אני השולט.
כזה אני. ראש מורם, יהירות, גאווה.
משדר כוח, בעבודה, בחברה, בציבור.
שולט, מנהיג, יוצר, מפתח.
ראש מורם, חזה נפוח, כתפיים לאחור.
מבט חודר, קורא את הסביבה, מנתח, מתכנן.
מראה הצלחה, שיגשוג, ידע, עוצמה.
אבל דווקא מולך, כשאת לרגליי, אני מסיר את השכבות שלי, שכבה אחר שכבה, ודווקא בפנייך, אני חושף את הצלקות שלי, את הכאב שלי, את המכות שהביאו אותי לאיפה שאני.
דווקא מולך אני חושף את הנקודות הכי פגיעות שלי.
מכיוון שאת פגיעה מולי, ולא אוכל להעלות אותך, לגדל אותך, לשפר אותך, לגרום לך להאמין בעצמך, אם לא תביני, שגם אני פגום.
הרי הגוף, הינו רק הכלי, רשת עצבית שמשדרת עונג, כאב, וכל מה שבינהם.
הנפש, הנפש היא מה שאני חפץ, שאוביל אותו בדרכי, בשבילי, לצד נפשי.
הכאב הוא הכלי, ההתמסרות היא המטרה.
