אוטוביוגרפיה.

02:37.

Woke up screaming.

סעמק.

You came into their life to show them the meaning of true love.

They came into your life to show you the meaning of self love.

That's what you never understood.

I wanted to work on myself with you by my side.

I wanted you to work on yourself with me by your side.

I just wanted us to do it together.

"אתה נשמע מאוכזב מזה שזה לא עבד בינכם"

"כן. מאוד. כשחזרנו לדבר לא ציפיתי. היינו מאוהבים מעל כל הראש."

"  "היינו"  "

"אני יכול להעיד רק על עצמי, לא עליה."

"אהבה טובה זה משהו שנבנה לאט, לא ככה בסערה."

"זאת לא הייתה סערה, זה היה fucking הוריקן."

"My point exactly"

"בסדר, עוד אכזבה לרשימה"

We talked about fake smiles. What you don't realize is, that you're one of the only ones that has seen my real smile in years.

Yet now, I have no reason to smile.

How Many scars, did you have to justify, because you loved the person holding the knife?

היום ה97.

ינואר הוא חודש מוזר לי, על אחת כמה וכמה עכשיו.

הרבה פעמים רצים לי המון דברים בראש, אבל אני יודע ליצור בהם סדר. החודש, השנה הזאת, איני יודע.

97 יום שאני במלחמה. נכון, אמנם אני לא בעזה, אלא בצפון, אבל גם אצלנו לא משעמם. כמות ההקפצות, החשדות לחדירות, היירוטים שהיו לי מעל הראש, על הנפילות שהיו -אולי- טיפה קרובות מידי מעסיקות אותי פחות ממה שציפיתי. מוזר בגיל 36 להרגיש כאילו אני בסדיר, מוזר בגיל 36 להיות ב"מוד מלחמה" ולקחת את זה כשיגרה.

לפני כמה ימים הייתה יומולדת למישהו שמאוד יקרה לליבי, אבל לעולם לא תהיה שלי.

היום יש יומולדת למישהי שהייתי בטוח (אם הייתם שואלים אותי לפני שנה) שתהיה שלי.

ועוד כמה ימים, יש יומולדת לזאת שהייתה שלי, אבל לעולם לא תהיה שלי כבר, כי היא כבר לא בעולמי, או בעולמנו.

אמנם יש עוד אחת, שיום הולדה הוא לא בינואר, אבל כמובן, מעסיקה אותי.

בין אלו, תמיד אני אחשוב מה הן יכולות לומר לי, עכשיו, כשאני שם בצפון. האם יש גאווה? אפטיות? מילים חמות? לא ברור.

הפוסט הזה נכתב בלי מטרה, בלי אג'נדה, סתם תהיות של ינואר.

נכון, אני באפטר, כרגע בסלון הבית, מזמין לי בכלל אוכל תאילנדי, יושב בטריינינג וטאפצ'קי מתחת למזגן. אבל זאת הפסיקה להיות השיגרה שלי. השיגרה שלי זה ציוד, נשק, קסדה, ושינה עם עין אחת פתוחה. 

כל השבוע אני חושב עליה, ועליה, ועליה, וכמובן... עליה. 

רוצה שזה יסתיים, רוצה לחזור לשיגרה האמיתית, רוצה שהנפש תחלים. רוצה דיי.

דרושה שיחה טובה לטובת שיפור הזמן במיל.

היום ה25. אפטר.

This isn't my first rodeo.

דרך לבנון השנייה בסדיר,

צו 8 בעופרת יצוקה,

צו 8 בעמוד ענן,

צו 8 בצוק איתן,

וכמובן, עכשיו.

מי שמכיר אותי, יודע שאני שונא את המילה "קשה", תמיד מעדיף את המילה "מאתגר".

אבל הפעם, זה קשה.

אין אנרגיות גופניות, אין אנרגיות רגשיות, אין אנרגיות נפשיות.

אבל כל בוקר נזכר בסיבה שאני פה.

שככל שביכולתי, אעשה הכל למנוע מעוד אב לקרוא קדיש על בנו.

אעשה הכל למנוע מעוד ילד להתיימם.

אעשה הכל למנוע מעוד אישה להפוך לאלמנה.

קשה לי, אבל אעמוד במשימה.

נכון, אני מקווה שזה יגמר כבר.

אבל יותר חשוב לי מזה שזה יגמר, חשוב לי שננצח.

היום השישי.

עייף, מסריח, שלם, אבל עם נפש מרוסקת

עם ישראל חי, עם ישראל ינצח.