אוטוביוגרפיה.

התרברבות! ראוותנות! פוציות! יהירות! אגוטריפ!

זה מה שרבים שיקראו יחשבו על הפוסט הזה.

אבל בנינו? לא אכפת לי. מותר לי איפשהו בתוך מעגל החיים הזה לפרוץ החוצה.

כמה שנים (ולא רבות) אחורה, העסק קרס, החובות נעמדו במאות אלפי שקלים, הגירושין, האובדן המצלק שלה, קורונה, אבטלה, ובשנתיים האחרונות מלחמה, מעל שנה במצטבר של ימי מילואים, לבנון, עזה, סטרס, לחץ, חלק ניכר במשפחה עובר לחו"ל (מסיבות משמחות, אבל הם חסרים), 2 קופסאות סיגריה ביום מהסטרס, התרחקות מאנשים, אהבות נכזבות ועוד.

והיום? 

דירה? בבעלותי, טובה, יפה, נעימה, כזאת שאפשר לקרוא לה בית. טפו.

הכנסה? טפו טפו.

תיק השקעות עשיר ומגוון עם ROI מרשים מאוד? טפו טפו.

קרן השתלמות? טפו טפו.

שכר מכבד? טפו טפו.

פרוייקטים על הפרק שידחפו אותי קדימה? טפו טפו.

רכב? טפו טפו.

שעון של 5 ספרות על היד? טפו טפו.

בריאות? טפו טפו. (לא אשקר, תמיד אפשר יותר, בכל זאת מתקרב ל40..)

אהבה חסר, אבל היא תגיע.

האם אני כותב את זה להתרברב? אולי נטו בפני אדם אחד, בפני עצמי. כי שהבוקר הסתכלתי במראה, זה לא היה נורא. לא היה נורא בכלל.

תזכרו, גם מהנקודה הכי נמוכה בחיים, אפשר לצמוח.

אוהב אתכם.

פול גז בניוטרל.

ככה זה מרגיש.

אחרי עוד כמה חודשים על מדים, שבהם אתה פשוט מרגיש "צף" בחיים, גם היציאה הזאת לאזרחות לא פשוטה.

פתאום זמן פנוי, פתאום עבודה, חיים אישים וכיוב'.

מה הלקח הפעם? רק להסתכל קדימה.

יש נטיה להסתכל על הדברים שהתספספו בשלושת החודשים האחרונים. במקום לתהות איך אפשר להציל אותם, צריך להבין שהם לא היו צריכים להיות שם מלכתחילה.

רק קדימה.

קרוב לשנה שלמה על מדים מה7.10.

לא משנה כמה זה "שתה" ממני, הבוקר זה מקבל משמעות אחרת. 

ברוכים השבים.

סבב 5, Done.

סופרמן סופרמן...

לפעמים אני צריך להזכיר לעצמי, שגם לי, מותר לכאוב.

3. The art of war, then, is governed by five constant factors, to be taken into account in one’s deliberations, when seeking to determine the conditions obtaining in the field.

4. These are: (1) The Moral Law; (2) Heaven; (3) Earth; (4) The Commander; (5) Method and discipline.

You think the devil has horns? Well, so did I
But I was wrong - her heels click sharp and her lipstick’s dry
She’s kind, composed, she’ll catch you by surprise
A smile so calm - she’s the devil in disguise
 

He said he was in a rush that night
She found him lost beneath the amber streetlight
Dropped his keys, she bent with grace
Picked them up with that porcelain face
 

“Sir, this city isn’t kind to wandering men
Not when she’s out and hunting again
She won’t scream, she won’t shout
She’ll simply let your fire burn out.”

She walked him home with a lullaby stare
He offered thanks, she just stood there
Then said, “You seem sharp, but not quite safe
Not from the woman who rewrites fate.”
He turned the key, stepped inside
Felt the room flicker like something had died
Checked his bag, checked his phone
But somehow, he still felt less alone

No warnings screamed, no red alert
Just the scent of smoke and a trace of her skirt
She didn’t need claws to make him bleed
Just a memory sharp enough to feed

You think the devil has horns? Well, so did I
But I was wrong - her heels click sharp and her lipstick’s dry
She’ll look like help, she’ll sound like grace
She’ll kiss your wounds and leave no trace
You won’t know her till it’s far too late
A queen of silence, dressed in fate
She’s warm, refined, and dead behind the eyes 
That woman? She’s the devil in disguise.

המשימה - רפיח.

האם אני אישית אכנס? סימן שאלה גדול. כבר גדול עליי. והSpecific set of skills שלי יכול לשמש מצויין בתפעול אירוע לא עלינו.

נחליט. נראה. נבין.

מתי אפסיק להתעסק בעבודה ומלחמה, ואחזור להתעסק באהבה?

שבוע הבא זה מגיע. סבב #5.

נכון, לא דיברנו על #4, אבל בואו, זה היה איראן, זה היה ברור שיקראו, אבל זה היה קצר, אז לא דובר.

אבל כן, #5. הפעם עזה. לא יודע אם תהיה הפסקת אש, לא הפסקת אש, איזה גיזרה, בפנים, בחוץ, אבל מה שצריך לקרות, יקרה.

כמה פעמים שמעתי כבר את השאלה "אתה לא חושש?" "אתה לא מפחד?" "אם יקרה לך משהו?"

חיוך, "סופרמן" אני מגיב, ומשנה נושא. 

אבל בפנים התשובה אחרת. התשובה האחרת נאמרת חרישית, רק לעצמי.

"אם יקרה, יקרה. אבל אולי אם ממש יקרה... לפחות אזכה לראות אותה שוב."

אבל יאללה, עזה, Here I come bitch.

נראה לי יהיה לי הרבה זמן לכתוב שם.

מספר בודד של ימים מהיום, עם לא מעט שנים אחורה, צעדתי איתך בשביל שבסופו היינו צריכים להתאחד לעד.

כפחות משנתיים מאוחר יותר, צעדתי ממך שראשי למטה, לאחר שהאיחוד שלנו הוכח לנו, שלעד הוא לא.

ואילו לאחר מכן, גם כשקיוויתי ששוב נצעד באותו שביל, בחרת ללכת לשביל אחר. 

שביל אחר, שונה, טוב יותר. ככה לפחות אני מקווה עמוק בליבי. ואילו מי לצידך? לא אדם. אלא הבורא. 

עכשיו שאת בקשר טוב איתו, זרקי לו מילה, בחיית, שאיכשהו זה יהיה קל יותר.