אוטוביוגרפיה.

חתיכת משמעות להיות על מדים ביום הזה.

לא מזמן כתבתי שבקרוב אכתוב סָבָּאח אֶל חֵ'יר יא עזה.
אבל צחוק הגורל, לו היו תוכניות אחרות.

קראו לפני שלושה ימים. התייצבתי. האם עוד כמה ימים יצא לי לומר סָבָּאח אֶל חֵ'יר יא לֻּבְּנַאנִ֫יַּה?

פחד וחששות בכל עצם בגוף. 

דברים שהצטברו.

חששות, כאב, חרדה, מה לא.

נכון, המון הצלחות שלנו בתקופה האחרונה, אבל החשש מהבוץ הלבנוני בחורף מדירה שינה.

אחד מפלאפלי הדרגות הגבוהות אמר לנו באחד הסבבים הקודמים.. "מותר לפחד"

כל עוד לוקחים את הפחד בשביל להיות זהירים, חכמים וטקטיים יותר.

מאמץ את הנרבן להיות חברי הטוב לתקופה הקרובה.

ואולי, רק אולי, תשרוד נפשי. הגוף יהיה בסדר.

במחלקה שלי כבר רואים עליי. את העייפות, את החוסר כוח להתמודד עם זה שוב. 

16 שנה אני בגדוד מילואים הזה. 16 שנה. יותר מהמג"ד. 

עדיין כאן, עדיין נותן. מקווה שאוכל למשוך עד הסוף.

יאללה, נקווה שיהיה חומוס טוב בדרום לבנון.

הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב--כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע; וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם

אני אִיּוֹב.

החיפוש אחרי אהבה איכשהו נעלם מחיי כרגע, למרות היותו מרכיב עיקרי בשנה האחרונה. בעיקר בתקופה על המדים. זה מאוד מפתיע אותי, וזה לא ברור. האם הלחימה חיזקה את זה, וה"שיגרה" גרמה לי לפחד ממנה שוב? האם האדרלנין שהיה שוטף את הגוף בכל אזעקה והדף פיצוץ גרם לכמיהה שלי לאהבה נוספת להתחזק, ואילו העדר הפיצוצים, גרם לי לבשל בתוך נפשי וליבי את מה שעברתי בגבולנו הצפוני? או אולי, כל זה בכלל בגללה? האמת? מרגיש שאין לי זמן לחשוב על זה. פשוט, כובש עוד מטרות.

כבר שבוע שבא לי לכתוב פוסט על משהו, אבל לא יוצא לי. כרגע אני בערב רגוע בבית, ורעשי המטוסים שעפים מעל ביתי הפכו גם רפטיטיביים, כמעט כמו רעש לבן. משהו שמוזר לי כשאני לא שומע אותו, שחסר לי. אז בתוך הרעש הלבן, יוצאות מילים.

סבב א' + סבב ב', עד עכשיו צברתי 182 יום. חיכיתי כבר לצו הבא, ידענו שהוא יגיע, והינו הוא מעבר לפינה.

נכון, יש עוד סדר גודל של חודשיים, אבל הפעם לא בצפון. הפעם עזה. 

אני מוכן, מאומן, בראש נקי, יודע את המשימה, איך, כמה למה ומי. אפילו המסלול חזרה לכושר שלי עולה מדרגה, אני מתכוון להגיע לשם בprime שלי. יחסית למישהו בן 37.

להגיד שאני לא מפחד? שקר.

להגיד שאני אאפשר לאחרים לפחד עליי? גם לא.

סופרמן.

סופרמן.

סופרמן.

על כל דאגה לשלומי הפיזי, הנפשי, ביום יום, במלחמה, בהכל, זאת תמיד תגובתי. הרי סופרמן אני.

"למה אתה צריך את זה?" אחת שאלה. "אני לא צריך, אבל זה נחוץ"

"לא נמאס לך?" שאלה אחרת "נמאס, אבל אם לא אני, אז מי?"

"כשאתה אומר את זה, סופרמן, אני רק מתפללת עלייך. עלייך ועל כל החיילים" אמרה נוספת, חוץ מאימוג'י לב, אין מה להגיב.

שתיקה ומבט דואגת, מגיע מאחת נוספת. מחייך את החיוך הממזרי, קורץ, "סופרמן" מגיב.

"גאה בך". זה כבר תופס אותי לא מוכן. אבל על מה? לא עשיתי כלום. בואי, מי אני שאני לא אעשה דבר כה בנאלי בעיניי, רק על מנת שילד יוכל לישון בשקט בלילה?

אז כן. לפעמים, אני משכנע את עצמי שאני גאה בעצמי. וואלה? ביצים שלי, שתתפוצץ הצניעות והענווה. יש לי על מה. 182 בינתיים נתתי. 182. פיזית שלם, אבל הנפש קרועה ומרופטת וזועקת וכואבת. אז כן, שיזדיינו כולם. כן, אני טוב יותר ואני ראוי יותר. פאק איט אול. גאה בעצמי.

אבל עדיין, תמיד נזכר ברגע שאחת אמרה לי, שהיא לא יכולה להיות גאה בי.

טוב נו, נחכה חודשיים, ונעלה יומן מסע #XX, סָבָּאח אֶל חֵ'יר יא עזה.

Fear hits like a drug in the veins
Hard to stop like a runaway train
Look around, but there's nobody to blame
Oh, what a shame
Spending nights just staring at the wall
Pay no mind to the demons in the hall
Yeah, I'm numb, I don't feel nothing at all
Braced for the fall
Try to calm myself down, but I feel the panic
Is it all up in my head? Am I going manic?
Try to calm myself down, but I feel the panic
Is it all up in my head?
Manic

לאט לאט, ובהדרגה, הופך לגרסא הכי טובה של עצמי אי פעם.

Turning into a god.

50 מטר. זה היה המרחק הפעם. פעם קודמת כתבתי קרוב מידי? הפעם באמת היה קרוב מידי. 

יום לפני השיחרור.

זהו, סבב ב' נגמר. קצר מהצפוי האמת.. חזל"ש.

ושוב המוח והלב מוצפים. מצד אחד, מעדיף להיות אזרח.. מצד שני, המוח חוזר לשיגרה של לעבוד שעות נוספות, לחשוב על זה ועל זה, עליה או עליה, על העתיד, העבר ועל הלא מוכר.

Wish me luck.

הכאב מעמיק, הלב עמוס.

אולי הגיע הזמן לטיפול באמת.

טוב נו, מקסימום נחכה עד אוקטובר\נובמבר, אז יהיה תורי בעזה.

צ'ירס.

השבוע היה יותר ממקרה אחד שזה היה קרוב מידי.

רעש הכתב"מים, שיגרו המיירטים,

לדעת לזהות ע"פ סוג ה"בום" האם זה מיירט שפגע, פיספס, או תומ"ס שנפל אל עבר שטח פתוח או מוצב כזה או אחר.

לראות את העשן דרך החרכים במרחב מוגן במוצב,

לראות את העשן שעולה מהאדמה החרוכה באזורים שנשרפו בעקבות הנפילות.

הכל קרוב מידי.

אבל עדיין, ברגע הבום, זה לא פחד שמניע אותך, זה אדרנלין.

אני גם חלק מכוח רפואי, כל יציאה, כל נפילה, כל תמונת מצב, ריצה לחמ"ל, הבנה של התמונת מצב, הרצת סכמה ע"פ מתארי פגיעה רלוונטיים.

יצא שגם השבוע יצאתי הביתה. כבר יומיים במנוחה. הלב היה על 200 במשך כמה ימים ברצף, עכשיו הוא יורד לקצב סביר.

שקלתי לעשות משהו היום, אבל באמת, לא בא לי. מה יש לי לעשות? לשבת עם חברים שישאלו אותי "נו מה אתם אוכלים טוב שם הא?" עם גיחוך. אנשים עם ניתוק מוחלט ממה שקורה. 

אתמול חבר גרר בכל זאת לאיזה ישיבה באיזה בר שהיה איזה משהו. שתיתי את הדרינק, בהיתי באוויר עם שקיות מתחת לעיניים, ומידי פעם נשאלתי "מה יש לך?" נו באמת.

עכשיו קחו את התחושה של ה"הינה, הפעם זה יפגע ואני אגיד ביי ביי", לצד מה שקרה לפני 4 שנים, לצד הכעס על האנשים המנותקים, לצד הכעס על אלו שאמורים להיות פה עכשיו בשבילי, ומתקבל אדם שונה. 

האדישות מכלה אותי.

וצר לי על כך.

בא לי שנ"צ ב9 בערב.

טוב נו, נעשה עם עצמי צ'ייסר, זה תמיד עובד.

4 שנים בלעדיה. 

נחמה בדברים הפשוטים.

עמוק בסבב ב' במילואים. והפעם הגיזרה? השם ישמור. הפחד אמיתי ומושרש. 

אין לי בעיה עם הפחד, הפחד הוא חבר. הוא מונע ממך לעשות טעויות טיפשיות.

אבל תמיד מחפשים קצת נחמה.

היא באה הבוקר.

לפני מספר ימים קיבלתי הודעה בוואצפ, משם שלא ראיתי הרבה זמן.

ההודעה התחילה ב" #קולמהעברהרחוקמאוד "

התעניינות בשלומי. 

זאת "ההיא" מאז שעוד הייתי כולה נער.

התקשורת האחרונה שלנו היינו כנראה באזור 2013. חיים שלמים עברנו.

קצת catching up ונפגשנו הבוקר לקפה. (ותודה לאפטר שקיבלתי)

אין שם עיניין מעבר להתרעננות. אבל לראות אנשים שנגעו בליבי בעבר עדיין נוגעים בו.

אין שם שום עיניין חוץ מהחברי.

אבל לצד המון כאב שיש לי בעבר, פתאום לבקוש בעבר אכפתי ומחבק, זה דבר מדהים בעיניי.

נחמה קלה בבוקר חמים בתקופה רעה.