אוטוביוגרפיה.

התרברבות! ראוותנות! פוציות! יהירות! אגוטריפ!

זה מה שרבים שיקראו יחשבו על הפוסט הזה.

אבל בנינו? לא אכפת לי. מותר לי איפשהו בתוך מעגל החיים הזה לפרוץ החוצה.

כמה שנים (ולא רבות) אחורה, העסק קרס, החובות נעמדו במאות אלפי שקלים, הגירושין, האובדן המצלק שלה, קורונה, אבטלה, ובשנתיים האחרונות מלחמה, מעל שנה במצטבר של ימי מילואים, לבנון, עזה, סטרס, לחץ, חלק ניכר במשפחה עובר לחו"ל (מסיבות משמחות, אבל הם חסרים), 2 קופסאות סיגריה ביום מהסטרס, התרחקות מאנשים, אהבות נכזבות ועוד.

והיום? 

דירה? בבעלותי, טובה, יפה, נעימה, כזאת שאפשר לקרוא לה בית. טפו.

הכנסה? טפו טפו.

תיק השקעות עשיר ומגוון עם ROI מרשים מאוד? טפו טפו.

קרן השתלמות? טפו טפו.

שכר מכבד? טפו טפו.

פרוייקטים על הפרק שידחפו אותי קדימה? טפו טפו.

רכב? טפו טפו.

שעון של 5 ספרות על היד? טפו טפו.

בריאות? טפו טפו. (לא אשקר, תמיד אפשר יותר, בכל זאת מתקרב ל40..)

אהבה חסר, אבל היא תגיע.

האם אני כותב את זה להתרברב? אולי נטו בפני אדם אחד, בפני עצמי. כי שהבוקר הסתכלתי במראה, זה לא היה נורא. לא היה נורא בכלל.

תזכרו, גם מהנקודה הכי נמוכה בחיים, אפשר לצמוח.

אוהב אתכם.