אוטוביוגרפיה.

כועס, פשוט כועס.

משמעות החיים.

גם הערב, בארוחת הערב המשפחתית, פעם נוספת, נגענו במוות.

לא מזמן, בן משפחה קרוב הלך לעולמו.

נכון, הוא גר בחו"ל, ונכון, הקשר לא היה יומיומי, אבל זה נגע, וכאב. 

עבר קצת זמן מאז, אבל זה עדיין משהו שעולה ודנים עליו, במיוחד עקב המורכבויות של הדברים שצריך לטפל בהם לאחר שהוא הלך.

יש שם גם מורכבות מבחינת הזוגיות שהייתה לו, דבר שגורם לי להיזכר לצד איזה אישה אני ארצה לחיות את חיי.

אני בן 37, נחלתי אין ספור כשלונות בזוגייות כאלה ואחרת. חלק מהכשלונות באשמתי, חלקן באשמת הצד השני, ובחלק... אף צד לא אשם, זה פשוט לא היה זה.

זה יהיה קרינג'י מאוד לכתוב שנמאס לי להיות לבד, אבל זאת המציאות.

לא כי אני לא יפה מספיק, חכם מספיק, שרמנטי מספיק או מוצלח מספיק. אני לגמרי כל הנ"ל. אני פשוט בררן, ולא מוכן לוותר על העקרונות המנחים שלי.

אני לא מוכן לאהוב מישהי יותר ממה שהיא מוכנה לאהוב אותי.

לצד העובדה שעוד יומיים אני שוב חוזר למדים, אני משתדל מאוד לא להעסיק את עצמי בזה.

מצד שני, היה נעים לדעת שיש מי שמחכה.

מצד שלישי, אני באמת רוצה שידאגו לי?

יצא לי לחשוב לא מזמן על אחת, עבר זמן מה מאז הקשר שלנו. אבל בכל זאת, זה היה קשר של כשנה וחצי, שהיו בו מילים כמו אהבה, משפחה וכיוב'. בסבב א' של המילואים, למרות שהיא ידעה היטב היכן אני נמצא, ומה תפקידי, מעולם לא טרחה לשאול לשלומי.

עכשיו תאמרו שאני מתעסק בשטויות, ו "נו באמת, מה אכפת לך, היא המשיכה הלאה" ו "אוי נו אתה סתם מחפש על מה להתעצבן, יש דברים חשובים מזה". 

בינינו? צודקים. אבל האם זה צובט במידה? כן.

וזה רק דוגמא אחת לאחת.

יש דוגמאות אחרות, לאחרות.

אז, מה המשמעות של מה שאני הולך לעשות עכשיו בצפון הרחוק? קשה לומר. 

אולי לעזור לאחרים לשמור על המסע של חיפוש אחר משמעות החיים שלהם.

ואז, אולי, יגיע גם תורי למצוא את שלי.

כמה שתצפה פחות,

תתאכזב פחות.

"אתה מפחד?" כנראה נשאלתי את השאלה הזאת יותר ממספר האצבעות שיש לי בידיים בשבועיים-שלושה האחרונים.

מתחת לגיחוך קל "סופרמן" אני עונה.

ככה כבר שנים אני מתאר את עצמי.

אוי, שקרן נפלא אני.

עוד שבוע אני חוזר למדים, צפונה. בתחילת מרץ, כשחזרתי הביתה לאחר 152 יום, כבר ידעתי שאני אחזור. רק שהפעם זה קרוב, מאוד קרוב החזרה.

לא בטוח שעדיין התרגלתי חזרה לשיגרה האזרחית, ואני כבר נשאב חזרה למדים. 

ההבדל? הפעם הגזרה אפילו עוד יותר חמה.

אבל עדיין, לא יודע לומר אם אני מפחד.

כאילו, אני יודע את המשימה, את הציפיות, איך להתמגן, מה עושים בסיטואציה X, ומה בY.

לוחם על, חובש על. אפילו הכושר שלי בשיא, ניצלתי את ה3 חודשים האחרונים מאז השיחרור, להחזיר את כל הGAINS שאיבדתי ב5 החודשים הקודמים לו.

אבל שוב, כן, מפחיד.

אבל לא יודע לומר אם אני מפחד על עצמי. באיזה מחשבה עקומה באחורה של הראש שלי אני מרגיש שאין לי בעצם מה להפסיד.

הרי אם יקרה לי משהו, אני אהיה בסדר. כאילו, אתם מבינים? אהיה בסדר. זה מפגר נורא לחשוב ככה.

אבל את אלו שאני אותיר מאחור.. שמעו, זה משהו אחר.

מה שכן, איזה שטויות אני מדבר, הכל יהיה בסדר.

פגשתי את המוות שוב לאחרונה, לא בקונוטציה של מלחמה. הוא היה נורא, ותמיד יהיה נורא. מה שמשתנה זה מה שגרם לו. לפעמים מלחמה, לפעמים הלב זייף, לפעמים הנפש זייפה, לפעמים תאונה. שוב, המוות נורא, הסיטואציה משתנה.

באסה להתנגש בעץ בין אם נוסעים בטויוטה או במרצדס.

לא התגעגעתי אליו, אל המוות, דיי שונא אותו. אבל מה שקרה פה הוא מוזר.

הלב שלי נהיה אבן מאז לפני כמה שנים. לא הצלחתי לבכות. 

בכיתי לאחרונה, אבל הפעם כשרציתי, לא הצלחתי.

הכל נהיה עקום אצלי בפנים.

הפוסט הזה מכיל הרבה מידע, מעט הגיון, כמו מה שקורה לי בראש לקראת הסבב ב' ההולך וקרב, וכמו שקורה לי בלב כבר עוד מעט.. (ממש עוד רגע) 4 שנים.

אבל היי, להתחמק מהמילואים זה הכי קל בעולם. אבל הלב שלי לא יסלח לעצמו אם אעשה את זה. 

גם אם יכעסו עליי שאני עדיין הולך, איפשהו בפנים, זה ממלא אותם גאווה שאני הולך, גם אם לא מודים בזה.

יאללה סעמק, עוד שבוע שוב מדים, יהיה צחוקים.

וכל זה עם יומולדת מחר. בלאט, אני זקן.

יום חורפי. 

02:37.

Woke up screaming.

סעמק.

You came into their life to show them the meaning of true love.

They came into your life to show you the meaning of self love.

That's what you never understood.

I wanted to work on myself with you by my side.

I wanted you to work on yourself with me by your side.

I just wanted us to do it together.

"אתה נשמע מאוכזב מזה שזה לא עבד בינכם"

"כן. מאוד. כשחזרנו לדבר לא ציפיתי. היינו מאוהבים מעל כל הראש."

"  "היינו"  "

"אני יכול להעיד רק על עצמי, לא עליה."

"אהבה טובה זה משהו שנבנה לאט, לא ככה בסערה."

"זאת לא הייתה סערה, זה היה fucking הוריקן."

"My point exactly"

"בסדר, עוד אכזבה לרשימה"

We talked about fake smiles. What you don't realize is, that you're one of the only ones that has seen my real smile in years.

Yet now, I have no reason to smile.