הרבה מילים מיותרות יכולות להשפך פה.
היה נפלא.
היא תמיד תהייה שלי.
גרמנו לקלישאות החיים להראות נכונות לשבריר של שניה.
אורי ניסן גנסין / מ?מ??נ?ג??ינו?ת ה?ז??מ?ן
לי. ח. ברנר
כ??ח?צ?יר ש??דו?ת ת??ח?ת מ?ג??ל
כ??ן א?ל?יל?י ש??ו?א י?ב??לו?,
ו?ח?ד?ש??ים י?ת?נו?ס?סו?,
י?א?מ?נו? – ע?ד י?פ??לו?.
ה?יכ?ל?י א?ת?מו?ל ג??ל??ים נ?צ??ים
ו?א?ח?ר?ים י?ת??א?רו? ;
ה?ת?ב?ט?ח?ה ? או?ל?י מ?ח?ר
ג??ם ה?א?ל??ה י?ע?ד?רו? ?
ו?ב?נ??פ?ש? ש??ל?ו?ת-ש??מ?מ?ה
ו?ע?ל?ט?ת ל?יל-ב??ל??הו?ת :
ל?א עו?ד ת??ק?ר ש??יר?ת-ק?ד?ש?,
ל?א ת??ח?מ?ר?נ?ה ג?ם ה?ד??מ?עו?ת.
http://benyehuda.org/gnessin/manginot.html
שעון חול של מילים
בלוג זקן, למילים משומשות(מעדיף מילים של הערכה או ביקורת, על לחיצה קלת ראש של כפתור הלייק)
Dorothy Parker (1893-1967)
One Perfect Rose
1 A single flow'r he sent me, since we met.
2 All tenderly his messenger he chose;
3 Deep-hearted, pure, with scented dew still wet --
4 One perfect rose.
5 I knew the language of the floweret;
6 "My fragile leaves," it said, "his heart enclose."
7 Love long has taken for his amulet
8 One perfect rose.
9 Why is it no one ever sent me yet
10 One perfect limousine, do you suppose?
11 Ah no, it's always just my luck to get
12 One perfect rose.
תחשוב.
אבל הרי זה ברור מעליו.
כמעט שנה, מאז שיצרתי את דמות סבא.
כמעט שנה מאז התחלת לכתוב את ידע.
זמן של עונג.
ומה שעלה לי לראש זה הציטוט הבא:
Wilbur: … [I]f you think (and it’s very unpopular to think so at present) of the poet as an agent of society and as a servant of the language, why, then, what the poet does all the time is to see what ideas and what words are alive, and, insofar as he can, to go right to the center of the words that represent the things that are vexing us. Now, if you do that, you’re bound to make things happen, because you’ll help people to clarify their feelings. They’ll have to know, a little better, what it is that they’re feeling. The path from that kind of clarification to action is not necessarily an immediate one. You don’t necessarily read a poem and pick up the telephone. But something you might call "tonalizing" does occur, a preparation to feel in a certain way, and consequently to act in a certain way. That does occur, I think, when you read a poem which goes to the words that are bothering you. I suppose you can’t expect, by means of a poem, to produce a perfect volte face in anybody; that would be very presumptuous; even a propagandist doesn’t expect to do that; but you can help a man to see what he may be about to see.
זה השיר שעליו הוא מדבר
Advice to a Prophet
When you come, as you soon must, to the streets of our city,
Mad-eyed from stating the obvious,
Not proclaiming our fall but begging us
In God's name to have self-pity,
Spare us all word of the weapons, their force and range,
The long numbers that rocket the mind;
Our slow, unreckoning hearts will be left behind,
Unable to fear what is too strange.
Nor shall you scare us with talk of the death of the race.
How should we dream of this place without us?--
The sun mere fire, the leaves untroubled about us,
A stone look on the stone's face?
Speak of the world's own change. Though we cannot conceive
Of an undreamt thing, we know to our cost
How the dreamt cloud crumbles, the vines are blackened by frost,
How the view alters. We could believe,
If you told us so, that the white-tailed deer will slip
Into perfect shade, grown perfectly shy,
The lark avoid the reaches of our eye,
The jack-pine lose its knuckled grip
On the cold ledge, and every torrent burn
As Xanthus once, its gliding trout
Stunned in a twinkling. What should we be without
The dolphin's arc, the dove's return,
These things in which we have seen ourselves and spoken?
Ask us, prophet, how we shall call
Our natures forth when that live tongue is all
Dispelled, that glass obscured or broken
In which we have said the rose of our love and the clean
Horse of our courage, in which beheld
The singing locust of the soul unshelled,
And all we mean or wish to mean.
Ask us, ask us whether with the worldless rose
Our hearts shall fail us; come demanding
Whether there shall be lofty or long standing
When the bronze annals of the oak-tree close.
Richard Wilbur
גרמתי לך לחשוב, אין בעולם שלי מחמאה גדולה מזו.
מאוורים (פעמיים).
את שואלת מה שלומי בדיוק שנייה אחרי שהכנסתי לתיק משהו לפגישה הבאה שלנו.
תיזמון זה הכול.
חשבתי עליך.
בחום הזה, קשורה לך על מיטה זוגית , מפושקת לרווחה.
מוסיקה קלאסית רגועה.
נר בצד.
עינייך פקוחות, כי ככה אמרתי, לא לעצום עיניים, למצמץ מותר, אבל לא לעצום עיניים.
על להב המאוורר הגדול קשור סטיק לייט ורוד, את אוהבת ורוד, מקצהו חוט.
בקצה חוט פיסת בד.
ופעם במספר שניות הבד מחליק עליך.
פווווווווווווווווווווווווווווו.
זה בין האוזניים.
זה תלוי בקול.
זה שהכול תלוי בו.
היותך מקום המפלט שלי.
היותך שם.
הגעגוע.
הצחוק שלי מלספר לך אותי.
הצחוק שלך.
החבר שלך.
הכתמים.
על המחמאות.
על האהבה.
תודה.
נ.ב. הפורנוגרפיה עוד תגיע.
על חום.
ועלי, משחיז את להב אחד המאוורים הקטנים שלי.
עליך פסוקה.
והמאוור והלהב ואני בין רגליך.
רוח קרירה, מגע אוהב, ואת לא יכולה לסגור את רגליך.
פוווווווו
חסרה לי השפיות לכתוב בזמן זה.
מין אמפתיה של מלחמה שיוצרת מיתה קטנה בכול תחום בחיים.
הייתי שמח לכתוב לך מסה על מין. אבל אני חושב על משהו אחר היום.
אבל בגלל מכר רחוק משהו על המטבעות והמכתב הלא גמור חזר אלי.
בקרוב
בודק, כוס, כוס, כוס, כוס.
אני כן יכול לכתוב כוס, במיוחד אחרי ששלך היה מרוח עלי מספיק.
שאישה עירומה ועיניה מכוסות מצפה לו היא עונג, לא ידע את ידע עטופה בחלוק (ורק חלוק) חיוך, ומבט בעינים שממיס קוטב.
RIDE ME BABE
אני מעדיף לענג עד כאב על פני להכאיב עד עונג.
שעה זה לא מספיק.
חבל מיותם זה לא תמיד בזבוז.
כשאת על שולחן האוכל, את נראת כמו מנת התענוגות שלי, חור הבליעה וסה"כ טעימה מתמיד.
אין לקנות את הרוקט כאילו פוקט שיש לו ראש של חיה, לא עושה/שווה כלום.
שכחתי את הפלוגר שלי, פעם הבאה.
סבא, שניים וחצי מילימטר מעל.