שעון חול של מילים

זה אני.

לא מאשים אף אחד בכלום. טוב בעצם אותי. רק אותי.

היה לי חלום ברור בלילה, על מתנות והנראות שלהן, על ידיים אוחזות בך כשאת אוחזת באחת המתנות שלי, את המחמאות מחשובים לך כשאת לובשת את חלקן האחר, בקיצר, בסופו של דבר, אני מנסה להגיד שאני רוצה באושרך, ואשמח לדעת שכול אחת מהן משמחת אותך ואיננה משקולת לצאוורך.

כמה זכרונות יצרנו

הנבואה לשוטים. אבל המזל תמיד צעדיף את אילו שמוכנים לכול תהפוכה.

תם לו עידן של תהייה. על הלב שלי אל מול השכל. מי שולט ומי לא.

שיעור בצניעות.

כמו רעידת אדמה מכובדת היה גל אחד, ועכשיו עברתי שני, חזק מהראשון, ומקווה שלא יהיו עוד.

לא מעוניין לגרום לאחר נזק. לא לי. רק להתמודד.

אני חושב שאשתוק לקצת.

אבל יש לי תשובות לשאלות שחייבות להאמר:

1. לא אבליח ולא אקפוץ. שחררי אוויר ונשימה. אני רק רוצה שיהיה לך טוב.

2. את כואבת כמוני לפחות. יודע.

3. לא הוגן. נכון.

4. האהבה לא תעלם

5. זמן יגיד. האם יהיה משהו. המחיר שלו ברור לשנינו. ואי אפשר לשלם אותו כעת.

אבל בעתיד הלא כתוב. יש בהחלט האפשרות לשרשרת של החלטות בלתי תלויה של שני מערכי החיים שיפגשו שוב.

ולא יכול, לא חכם יהיה לנסות אפילו.

זה אולי המרחק הכי גדול שהייתי מעצמי אי פעם.

כואב לי בעצם החלומות.

את אובדן האלמוניות של כול בלוגי.

אם הבלוג הזה היה אלמוני, אולי הייתי כותב על כך שכמעט הצלחתי לבכות היום.

אולי לא.

שיהיה בנתיים כאן

ואני בורח

ממש כמו הניק שלי

בדקתי שייכות

נמצאתי חסר

הזכרונות שחיפשתי אינם כאן

ואינני זוכר היכן הנחתי אותם

פוסט יגיע בבלוג ההולם כשאדע לעכל

בנתיים מחפש את החיוך שלך להזכר

נוסטלגיה וגעגועים לקול שגרם לי לחשוב לא רק על עצמי

נתראה בלהבה הבאה.

לא מגיע מספיק מהר

מילים שנכתבו אלי,

ורק אלי,

 החרישו את העולם, וגרמו לי לבהות במסך מאושר.

פרס הדדי החלוקה הזו!