שעון חול של מילים

זה יום שלנו לבד, מהנדירים, מאילו שאנחנו יכולים להיות רק אנחנו לבד, לא ילדים ולא שום חובות אחרות מתוכננות.

שאחכה למייל בבוקר כול כך מהר

אני שוכב לי במיטה קורא,

את שם לרגלי, מאותתת לי, מחפשת את תשומת הלב, עד שאת נשברת ואומרת " די אולי, תכאיב לי כבר",

מבט מהיר על רגליך האדומות, ועל החיוך הזה שלך עושה לי טוב, מצד שני אם את רוצה כול כך,אז זה שמן טוב למשימה,

"לכי תביא את עפרון האיפור שלך, ותציירי לי על הרגל, ציירי לי תשוקה, צורך, ציירי לי סיבה להכאיב לך"

הספר מרתק עד השניה הזו שאת חוזרת ומתחילה לשרטט על הרגל שלי קווים שלך עלי.

מהוססים בתחילה, מוחקת לעיתים עם בהון ורוק או סמרטוט,

אבל אחרי זמן הקווים הופכים להיות בטוחים,

ואני כבר מת לראות מה את עושה ושוכח את הספר.

תכאבי כדי שאני אוכל לנשום,

אני אתעל אליך,

את המרץ האבוד,

את התסכול,

את האהבה,

את תסכולי היום יום,

את כול מה שאת צריכה אני אתן לך,

ושתכאבי כמו שאת צריכה, אני אוכל לנשום.

אחרי האפיזודה הקודמת, אני מהסס להעלות פה מילים ומחשבות.

וזה נהיה שוב כואב.

היא לא קוראת יותר, לא ממש שם וכנראה שלגמרי לא פה.

ובכול זאת, היא יודעת.

ויש ימים שבהם אני מרגיש כול כך מזופת, שהייתי שמח להקיא כאן סדרה של חרא של מחשבות מיותרות, אבל האנונימיות נעלמה, ואיתה הכתיבה החופשית.

סתם יום סביר מבחוץ הפוך מבפנים

להחליף את הססמא לפרופילים כפולים.

שנייה לפני שטויות.

וביי

-------------

גיחה לפרופיל נשכח

ובכול זאת כול פעם משהו אחר עוצר אותי.

לפיכך תהיות קוסמיות לגבי ייעודו בחיי עולות.

כשאת קשורה ובאוזניים שר לך שיר זק ברל, או משהוא דומה,

ואת יודעת שעוד מעט אתחיל, או אולי סתם לא אעשה כלום,

כשאין לך מושג אם כאב או הנאה היא צו היום,

העינים שלך מתחילות לרקד,

כאילו את בשנת רע"ם אך עיניך פקוחות,

אז אני יודע שאת מוכנה.