לפני 9 שנים. 10 באוגוסט 2015 בשעה 12:27
זה יום שלנו לבד, מהנדירים, מאילו שאנחנו יכולים להיות רק אנחנו לבד, לא ילדים ולא שום חובות אחרות מתוכננות.
אחרי המגעים הראשונים, אחרי המשחק הכבד של היום, אחרי החיבוק של האפטר קר, כשאת עוד בידי אחוזה, אני מביט בך בעיניך החומות היפותעמוקות ושואל אותך שוב "שלי?"
את מהנהנת.
"הגיע הזמן לסמן אותך?" אני שואל.
ואת שוב מהנהנת.
אני לוקח אותך אלי, קרוב, מוחץ, מאושר בראש מכול מה ששלי כרגע, מנשק ומוריד לך את הראש עמוק אל הזין שלי.
"תחזיקי אתו בפה, לא למצוץ ולא לנשוך כשאני מכאיב לך".
מברשת השיער בידי ואני לא מתאפק ומנחית על עכוזך הערום המורם לו לצידי מכת אזהרה ומיד אחריה מכה מכול לבבי המאושר.
אחר כך אני מתענג כשאת נעה אך לא זזה, ומנסה להכיל אותי מתנפח ומתמלא בפיך, בזמן שאני מסרק ומעצב את שיערך הכהה השחור והנפלא, מפריד אותו כך שנוצר קו ישר בין אוזנייך, ואוסף אותו בשתי גומיות.
מוציא את התער לאט ובזהירות מסוב אותו במרכז השביל שיצרתי ומגלח עיגול של חצי שקל באמצעו של השביל.
מוציא את השבלונה ובטוש אדום דק מצייר על ראשך, במרכז הקרחת שרק יצרתי, את הסמל שהוא שלך אבל יעשה אותך שלי.
מצייר אותו לאט, מדוייק, לאט. נהנה מהמראה כמו הדם שאני יוצר, ומהמחשבה על מה שעתד לבוא עוד כמה דקות.
כשהוא שלם ומושלם, מניח את ידי מתחת לסנטרך, מסמן לשחרר , ומרים אותך כך שפניך אל מול המראה.
מרים מראה שנייה וכמו ספר גאה מראה לך את קוי המתאר השחורים החורכים את עורך.
אחרי שאת נזכרת לנשום שוב, ומחייכת, אני מתיישב ואת כמעט מזנקת חזרה, נוטלת את הזין בפיך, מנשקת בדרך.
ואני שובר אל צלוחית פילוט אדומה , וטובל את המחט בדיו, ומתחיל לנקד את הסמל, ממלא אותו והאדום של הסימן שלי, נעלם בדמך, ומתערבב באושר שזולג לי, מפריע לי כמעט לראות.
סוף
