שעון חול של מילים

אני שוכב לי במיטה קורא,

את שם לרגלי, מאותתת לי, מחפשת את תשומת הלב, עד שאת נשברת ואומרת " די אולי, תכאיב לי כבר",

מבט מהיר על רגליך האדומות, ועל החיוך הזה שלך עושה לי טוב, מצד שני אם את רוצה כול כך,אז זה שמן טוב למשימה,

"לכי תביא את עפרון האיפור שלך, ותציירי לי על הרגל, ציירי לי תשוקה, צורך, ציירי לי סיבה להכאיב לך"

הספר מרתק עד השניה הזו שאת חוזרת ומתחילה לשרטט על הרגל שלי קווים שלך עלי.

מהוססים בתחילה, מוחקת לעיתים עם בהון ורוק או סמרטוט,

אבל אחרי זמן הקווים הופכים להיות בטוחים,

ואני כבר מת לראות מה את עושה ושוכח את הספר.