שעון חול של מילים

כדי לכתוב,

האתר הזה אני חושב מיצה את עצמו, 

ההתמכרות שלי אליו כבר מתישה.

בדפים של הטובים שבכותביו בעיקר דמהה רועמת.

במגזין שממה.

אני חושב שאני הולך להיות, שוב מנותק מעם.

אומרים שזהו זמן המידע, העולם השתנה והערך הראשי אינו הידע יותר, כי הידע הפך "גדול" מדי, הערך נמצא בלדעת איפה ומה עושים עם הידע.

בבליל המילים שמעל נוצר מצב של תירוץ מושלם לאנשים רבים לסחור בכלום.

חברות המנהולת ידע, חופרות ידע, מציבות ידע, מקשרות ידע שוות יותר מחברות יצרניות.

גוגול שווה יותר מ GE.

פייסבוק שווה יותר מסוני.

לינקאין שווה יותר מ.....

זה לא שאני לא מעריך את ערכם ותרומתם, אלא שהוא מעט מופרך.

אי אפשר לאכול פייסבוק.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בעולם של ידע, שנחלק חופשי, ישנם אתרים נפלאים,בינוניים, מסחריים, פרטיים, כאילו שיהיו, כאילו שהיו, כול סוג ומין.

כזקן בכלוב, ותיק בונדג.קום, איש פטלייף, איש אלט וניוז גרופס,

אני מתבונן בתדהמה על מה שקרה כאן בכלוב.

אני גם תוהה האם המיקרוקוסמוס המגעיל שנוצר כאן הוא בדס"מי? ישראלי? מגמה לעתיד?

אני ער וזוכר היטב מספר מחזורי אנשים כאן,

הם תמיד התבטאו בחזרה למקורות, שאלות בסיסיות, תהיות קיומיות חבוטות,

אבל הפעם, יש ריח של מקורות הירקון לפני הטיהור באויר.

מי שכותב שם זין, שאלות לתמיכה באלפוני, כתבים של דומיות בבנים על הבנות או הפוך, אין סוף הצעות היכרות שלא במקומם (וגם בלוח המצב לא מזהיר ).

לשאלות עונים בסרקזם, ברוע, וגם למי שמגיב ביושר, או מוסיף יש כבר קבוצה שאוהבת את דבריו, ששונאת את דבריו.

קשה לכתוב בפורומים.

כמעט חסר ערך לכתוב בלוג.

האם זהו העתיד של הבלוגספירה?

העתיד של אתרי המידע?

הבהמיות הישראלית?

התנגשות רצונות של אנשים?

מה התקלקל?

איך מתקנים?

או שכרגיל, נחכה ונראה מה יקרה.

אני רוצה לצרוב בבשרך סערת רגשות,

את שלי כמובן,

אני רוצה לראות בבשרך מראה לרגשותיי,

אני רוצה לדעת שחקוק בך האני שלי,

האיד על צווארך, האגו רוכב על כתפיך,

והשאר מפוזרים נתזים נתזים כרוק על עורך.


אני רוצה לחקוק פולניות דו פרצופית בלחייך המאושרת,

לשים בבטנך מראה של מצפון לא קיים,

אני רוצה לכבוש כול חלק בגופך במלח ולימון,

לטעום את תבוסתי בטבורך.


אני רוצה לדעת מילים שלא אמרת,

מחשבות שכבר גנזת,

לקרוא אהבות ישנות כפיסות עיתון,

למצב אהבות חדשות כמשענת קנה רצוץ.


אני רוצה להיות בך למשמרת.

אני רוצה לצרוב בבשרך סערת רגשות,

את שלי כמובן,

אני רוצה לראות בבשרך מראה להרגשתי,

אני רוצה לדעת שחקוק בך האני שלי,

האיד על צווארך,

האגו רוכב על כתפיך,

והשאר מפוזרים נתזים נתזים כרוק על עורך.


אני רוצה לחקוק פולניות דו פרצופית בלחייך המאושרת,

לשים בבטנך מרה של מצפון לא קיים,

אני רוצה לכבוש כול חלק בגופך במלח ולימון,

לטעום את תבוסתי בטבורך.


אני רוצה לדעת מילים שלא אמרת,

מחשבות שכבר גנזת,

אהבות ישנות כפיסות עיתון,

אהבות חדשות כמשענת קנה רצוץ.


אני רותה להיות בך למשמרת.

פעם היה עובר כמו עונש,

ועכשיו עובר בלי לשים לב.

מצב הפורומים בכייה לדורות.

המגזין ריק מתוכן שאינו פנטזיות.

ואין אנשים ללמוד מהם כמעט.

עצוב לי.

ואני כבר כמה ימים תקוע על הגדרות של אהבה,

זו שחלפה ולא עזבה, מגרדת לי את הזכרונות בקישורים לא רצוניים,

זו שאהבה את באפי, שהכירה לי את ערכו של סיפור גם ברמת הטלנובלה,

שעדיין מבלה איתי מדי פעם בראש עם צחוקה המתגלגל.

כי כבר מזמן, אהבה אחרת, חיים אחרים, ילדים שהיו יכולים להיות משותפים לנו וה משותפים לי עם אחרת,

מזמן כבר היא עם אחר, טיילה לה וחזרה והפכה את חייה, ועכשיו אני גם מגלה נשואה לה (ואני ממש מאושר עבורה),

ואני, כשאני רואה שהבמאי החביב עליה, ודרכה הפך להיות חביב עלי מוציא סרט,

אני נכנס לסרט משלי.

---------------------------------------------

שפוי זה לא כאן, כבר אמרתי?


---------------------------------------------

יותר נעים לתת כדי להיות מופתע, מאשר לתת כדי לקבל.

---------------------------------------------

לפעמים אני תוהה האם לכתוב פה את האמת וכול האמת?

ואז אני מודה לעצמי, אני לא יכול להתמודד עם כול האמת, לא להוציא אותה, ולא לדבר אליה,

ובהבנה הזו אני תוהה עד מתי ואיך אני אתמלא עד שאתפוצץ לי במפתיע.

--------------------------------------------

לראות את העולם דרך פיצוץ, קצת כמו משקף ורוד, קצת אחרת.

ללא מילים מיותרות

אני תוהה איך סון טצו היה מתמודד עם אויב וירטואלי.

"אם הניסיון היה מכשיר מצביאים, הפֶּרֶד של הנסיך אויגן היה גדול המצביאים"

אני ניסיוני במערכות האילו איך הוא?

בעיניים גדולות תלויות ומשתאות,
לנוכח האני המוחבא,
האיד המופגן,
העונג שנחווה,
האושר בחיבוק.

ואני תוהה,

למה מה שיש לא מספיק?

שורות של לבן, בין פסים כחלחלים,
עוצרות כמו תמרור עט ומילים,
כדי לכתוב אני מחפש לי רקע שחור,
קוראים רחוקים,
מקום מפלט ומסתור.

מילים שנכתבות, נמחקות לא פעם,
מעצורים שכבר איבדתי,
חוזרים אל מול הקיים,
מה יש בזוגיות שעוצרת מילים.

מה יש באושר הזה,
המעורב בכאב, שמונע ביטוי?
מה יש בחיים של אחד ואחת,
שלא יודעת ולא מכירה,
שמונע הבעה?

רוצה לכתוב את עצמי, שוב ערום,
רוצה לספר על היום, על אתמול,
ולא יכול,
מכבודה, ומהרעיון של אהבה.