שעון חול של מילים

תמיד השתמשתי במדיום הזה כדי לבחון לא מעט את מה שמתרחש בראשי שלי.

בבלוג הראשי שלי כתבתי במשך שנים את כאב ואת האושר של היום יום, כתבתי עד בלי דעת, כתבי מעבר לכול גבול שאותו סיפרתי לאיש אי פעם.

הבלוג הזה מאפשר לי רק דבר אחד, כתיבה אנונימית.

הבעייה שזו אנונומית יחסית בלבד, יש מספר אנשים חלקם כאן מהכלוב שכן יודעים מי הוא מה.

ויש לי אבן לבחון, לחלוק לגלול מעל הלב, לשבור ולנתץ, להעביר אותה ואת מה שרץ בראשי הלאה.

והפעם, רק הפעם, הייתי רוצה לכתוב בלי שאיש ידע מי כתב.

הייתי רוצה לכתוב שאין מחיר של חיבור הנכתב ואל האדם שמאחוריו.

להקיא החוצה, ולשכוח.

אולי

אני מחפש לכתוב במילים עמוקות,
מחפש מוצא לבריחה מתוקה,
מחפש שותף בעצמי למעשה,
מחפש תמיכה מורלית באתר של סוטים.

דורש פתרון,
או תשובה לפחות,
אבל אני לא עונה לעצמי,
שקט.

מחמאות עצמיות זו הדרך לאבדון,
שנאה עצמית זו הדרך לחדלון,
עשייה היא הפתרון,
אבל עשייה היא גם בריחה.

כיוון, לצאת לפסוע, לצעוד,
כברת דרך, יחד או לחוד,
כתף למשען וידיד לצרה,
אבל בסוף נשארה רק ההליכה.

ילדות ארוכה עם פסים לבנים,
יפה לי הזכרון,
אבל מטושטשים הפנים,
וביחד כבר אין, כי עולם מסתובב,
ותמיכת חברים, זה קונספט אובד.

את הכי יפה כשאת אוהבת,

אבל אומר, את הכי יפה כשאת מוצצת,

רוצה לומר,

זקוק לשקט למרחק,

אבל אומר, חבקי אותי חזק,

רוצה לומר,

אוהב אותך, אותה ואת האהבה,

אומר, אחרי סקס למילים של אהבה אין משמעות,

רוצה לומר, פוחד, פחד, מחוייבות , טעויות עבר, טעויות עתיד,

אומר פוחד, ולא מוסיף מילה של הסבר.

ושנה עברה,
מצמוץ ועוד אחת תחלוף,
ובינהם?
מה השלמתי, מה השגתי?
במה נמדדתי מולי?

שנה מפוארת,
שנה מחוזרת,
שנה מחוברת,
שנה משוגעת,
שנה מפחידה,
שנה של לגעת,
שנה שללכאוב,
שנה של חיים.

בין לבין השגרה, היתה לה שנה ממש לא רעה,
ובכול זאת לא הצלחתי לשמוע את קולה של ידע, ולא לראות אותה משחקת עם בנותי.

לא הצלחתי לאהוב עד הסוף את זו שגורמת לי לאושר,
אולי בבלוג הזה שהוא המחבוא האחרון שלי מהשיתוף המוחלט, אודה אל מול הראי,
לא אהבתי מספיק, לא אהבתי כפי שמגיע לה.

לא כתבתי, מספיק!
לא כתבתי מספיק.
לא הספקתי מספיק, לא הספקתי.

לא שתיתי מספיק ואכלתי יותר מדי,
וזה רק עוד סימפטום לנוחות הלבד,
לא הייתי נגיש לחברי.

מצמוץ,

שנה הבאה

לבלוג די מת?

מי מה ולמה?

אני פשוט תוהה.

ועכשיו, לעניין אחר לגמרי:

בבלוגספירה שלי, רעש ומהומה,
הצבא לובש מדים, מחפש לו מלחמה,
ובראש הגדוד עומד, מר נתניהו המפקד,
הוא לובש ארשת חרדה, ובידו,

בידו נשאר כלום, אפילו לא שיר ילדים להאחז בו.

ושוב בחיתוך חד:

מה לעזאזל עושים עם ספקות?
איך מכבים שאלה בוערת?
לעיתים אני תוהה, כשאתהיודעמולךומולעצמך שתחושותיך הן כזב,
יודע שאין טעם להעלות נושא ושאלה,
מה גורם לך לעשות את זה?

והפעם בסקלפל:

אהבת חייך ממתינה, ממתינה לה מעבר לפינה,

לכן תמיד רצים בכול הכוח בפינות,

כשאתקל בה, אני מתכוון לודא כי אני אדע,

אטיח את עצמי ואותה במדרכה,

הדרך להתחיל היא בשפשופי עור, חבורות ודם.

אבל אני פוחד בכול פינה לרוץ,

פוחד שאת אהבת חיי, כבר הטחתי פעם לרצפה, ואיבדתי אותה לתמיד.

נשאתי אקדח בכיסי לרגע,
נשק חם הוא אוקסימרון לפלדה קרה,
שלפתי אקדח לרגע,
התחברתי אל הזעם,
איחדתי כוונות אל העמק הנפלא שבין שדייה,
חלמתי דם שלא ראיתי כבר שנים,
לשנייה,
הסמטה נראתה לי כמו מקום אחר,
ההרגשה הייתה לי ממקום אחר,
ורק המציאות,
הייתה האור שבקצה המנהרה.

מי זוכר בפעם האחרונה שרשור ענייני, ובענייני אני מתכוון שעסק בעיניני הכלוב, בדס"ם על רבדיו, שלא הייתה בו אחת מהתופעות הנ"ל:

1. עלבון.
2. אינטריגה.
3. שפה קלוקלת (ולא בעברית אני עוסק, אלא בהשתלחות חסרת רסן שבין אנשים).
4. זלזול.
5. התנשאות או תיקון.
6. אגו מנופח.

אני תוהה יותר למה אנשים מסויימים ממשיכים לכתוב כאן.

פחות ופחות צורך להחבא כאן.

רציתי לשמר משהו מהפרופיל הזה, מהבלוג הזה, כתבתי כאן את הפוסט החביב עלי בכול הזמנים.

אנדרטאות מסתבר מקימים לדברים אחרים.

הייתי רוצה להוסיף כאן בקרוב כותרת, בלוג זה שימש מפלט זמני של XXX, תודה לכם שהגבתם ואהבתם, לעוד פנו ישירות אל המקור.

לחסל את הפרופיל, להעתיק את הבלוג כיחידה אל המקור, או אולי לשמור אותו כך, אך באמת לא לשוב לכאן, אבל אני לא בטוח אם נכון הדבר.

לבטים חסרי עניין.

כ??רו?ז?י א?ה?ב?ה



נ?ש??מ?ת?י ב?י ט?יר?ת ה?ד??מ?מ?ה,

נ?ש??מ?ת?י ב?י ח?ב?יו?ן ה?ר?ז:

ב??א?י, ח?מ?ד??ת?י, נ?א ש??מ?ה –

ס?גו?ר ל?ב??י א?פ?ת??ח ל?ך? א?ז...



ה?ש??ב??יע?י ע?ר?פ??ל?י ה?ת??כ?ל?ת

ב??ל ר?ג?ע?י ק?ד?ש? י?פ?ר?יעו?;

ה?ש??ב??יע?י כ?ו?כ?ב, ה?ס??ה?ר,

א?ר?ז?ים-ע?נ?פ?יה?ם י?ר?ג?יעו?!



א?ל ת??כ?ב??י ל?ה?ב?ת ח?י??ת?י

ה?ת??לו?י?ה ב?מ?ב?ט?א מ?ד?ב??ר?ך?!

ח?פ?צ?ת??י ת??פ?ו?ח? ה?ל??ח?י

י?ת?א?ד??ם מ?ז??כ?רו?ן ע?ב?ר?ך?!



ח?מ?ד??ת?י, ה?ן ש??מ?י ה?ש???מ?י?ם

י?ע?ידו? א?מ?ת??ת ה?ס?ו?ד;

ה?ג??נ??ה ו?ב?ר?כ?ת ה?מ??י?ם

ע?ד?ים ה?מ??ה ל?ך? עו?ד:



א?ה?ב?ת??יך? ע?ז א?ה?ב?ת א?ל?ם

"ת??ם א?ה?ב?ה ט?הו?ר?ה ו?ז?כ??ה;

"א?ה?ב?ת??יך? ע?ז א?ה?ב?ה נ?ל?ה?ב?ת,

"נ?צ?ח?ים, ב??ת ע?ד?נ?י ה?ר?כ??ה;



"ל?י א?ת?? כ?ו?כ?ב?י, כ??ל א?ש??ר?י,

"עו?ל?מ?י ו?כ?ל-ל?י ב?ג??י?א;

"א?ה?ב?ת??יך?, א?ה?ב?ת??יך? עו?ל?מ?ים,

"כ??מו?נ?י ל?א א?ה?ב כ??ל ח?י!..

ברחוב, ללא כוונה,

ובעודי מחכך בין גישות, לברוח, להתקל באקראי, להתעלם, רגלי נשאו אותי אלי,

פעם הוא היה חבר, הוא עדיין יכול להיות.

פעם היא הייתה חברה, לא עובר שבוע שאני לא מתגעגע.

מבט מצטלב, חיוך גדול, משני הצדדים, ואם לא לוח הזמנים המטורף, בירה ושיחה הייתה מתקבלת לפחות אצלי בברכה.

אז עדכון של שני משפטים, והמשך הריצה היומית, אבל בשקט הראשון שהגיע אחר כך, הגיעה ההבנה,

פחדן שכמוני, לא ביקשתי את עזרתו,

יש רק דבר אחד שאני רוצה מידע היום,

טוב שניים,

אני רוצה לדעת איך הכאבתי לה, או למה היא בחרה לנתק קשר, אני רוצה להתנצל, אני רוצה לתקן, אני רוצה להבין,

אני רוצה את החברה שלי בחזרה.