יושב לו סבא מול מקלדת רעועה של מכונת השטן הבוהקת הזו, מתגעגע לרמינגטון מונרך ולימים אחרים מלאים עשן סיגרים, ויסקי ומכוניות לא יפניות, מזכירות לא אלקטרוניות ושעות עבודה נורמליות, מקבל כותרת כחולה מידע שלו, לוחץ, נפתח לו חלון.
ובחלון בתקריב והגדלה זוג עסוק בפעילות מהנה שהוא זוכר מעברו אי שם.
הבהלה מגודל האירוע , האיבר או סתם ההפתעה, כמעט מפילה אותו מכסאו.
על מנת להוסיף לגודל האירוע, העובדה שצלילי הפעילות שכמותם לא נשמעו במסדרונות של מחלקת הגריאטריה (או מסדרונות העסק), בקעו רמים וברורים ממערכת הסטריאו (או, או , עוד מתוק, עוד עמוק) שהייתה כמובן בשיא עוצמתה באותו הרגע עקב הקלקול בעזר השמיעה (או שיר ממש ממש אהוב).
היד המעופפת עקב ההפתעה, נתפסה כמובן בזנב העכבר, כך שאם תנועת ההתחלקות שהחלה, התעופף לו המופרע כאילו חתול בעקבותיו, והשאיר את סבא המופתע על חצי כסא באוויר ואין ברירה בידו אלא להשתטח על השולחן על מנת לנתק את הרמקול הסורר והגונח.
נו מה עכשיו?
לפני 18 שנים. 31 ביולי 2006 בשעה 16:58
