שעון חול של מילים

בתהליך החיים של כולנו יש מקום של התפוררות הגיבורים הקלאסיים שלנו. טבעית, עם ההתבגרות אנחנו נחשפים לעולם ומתחילים למדוד את אלילי ילדותינו אל מול המציאות. מעטים אותם אנשים אשר שורדים את המעבר מעני הילד לעני המבוגר כאליל חסר חולשות, לכול הורה נמצא סדק בשריון, לכול מורה נקודה לא מוגנת.

ימים שהתפוררות כזו אוחזת אומה, הם ימים עצובים.

להחריש אל מול צביעות ההנהגה זה דבר אחד.

לסבול את מנגנוני השוחד, דבר אחר.

לסבול את ערוות מנהיגינו כשהיא נחשפת במלואו כיעורה בפומבי כבר קשה. לפחות על כול מעשה איוולת של אי שליטה וכפייה מינית הם ישלמו בסופה של דרך.

אבל ההתפוררות כפי שהיא מתבטאת בטוקבקים ומחול השדים סביב פרישתו של אדם שנתן לאומה, למקום ולרעיון ארבעים שנה, שעשה ויגע, בנה, פיתח ומילא את חובתו הרבה מעל ומעבר, זה סטייה ממערכת ההתפוררות האישית, כאן אנו עוסקים בהתפוררות ערכים של החברה ככלל.

אותם עיתונאים שקראו לו מרוחק, מנותק, איש יהיר ועוד לא מעט כינויים מחמיאים יתר ופחות, כמה מהם לקחו החלטה קשה בחייהם?

לכמה אנשים במדינת ישראל יצא לפקד על קרב?

לכמה אנשים יצא להקדיש כמעט שלושה חודשים מחייהם (חשבון והערכה אישית שלי) בביקור פצועים, ומשפחות חללים.

לכמה אנשים, ביום אחרי ישיבות עם הורים לחיילים נעדרים, יוצא להחליט האם לשלוח יחידת חיילים אחרת אל הבלתי נודע והסכנה.

מנהיגים גדולים, מצביאים גדולים, חיילים גדולים הם לא האנשים שאנחנו אוהבים בתקשורת. יותר מזה להיות נגיש זמין ומובן לתקשורת אינו דרישת תפקיד של חייל גדול, לפעמים יטב אילו בביצה הישראלית ילמדו כי הצבא לא אמור להיות נגיש ברמה יומיומית לראיון המזדמן.

החלטות קשות זה דבר שמעטים האנשים שמסוגלים להם.

אבל בביקורת אנחנו אלופים. כול אחד ואחד מאיתנו רב אלוף בקיטור.

בניתוח קר, שלושה אנשים עמדו בקודקוד מערכת ההחלטות שהביא למשפט הציבורי הנערך כעת.

ראש הממשלה, האיש שלו האחריות שותק, בעיניים כבדות הוא מביט שוב בעבר ומנסה להבין איך הוא מציל את שאריות כבודו, איך הוא כובש את אימון הציבור, ויגיד לו כול ילד, אמון לא כובשים,אלא רוכשים, כבוד מקבלים, כתגובה למעשה ואתה לוקה בעשייה שלא לכיסך.

שר הביטחון, את הרמטכ"ל הפורש מאשימים בהרבה, אני את שר הביטחון מאשים רק בדבר אחד שמוביל להרבה, טיפשות.

טיפשות שמובילה לניסיון להוביל מדינה וצבא מעמדה אליו אין לו שום מושג איך לצאת (וטוב שהוא לא מצליח). טיפשות שמובילה לגאווה עצמית, טיפשות שמובילה להנחה שיהיה בסדר, טיפשות שמובילה לאוזלת יד, טיפשות, לא פחות ולא יותר.

טיפשות היא מחלה ממארת, אבל רק אצל מנהיגים היא מדבקת, אצל המנהיגים הלא נכונים היא מגיפה, כמה ילדים נהרגו בגלל ההתעקשות שלך אדוני שר הביטחון?

גבירותיי ורבותי אני מציע הבנה פשוטה, אילו היה לנו מנהיגים ולא אנשי הועד האחרונים שנשארו לעמוד, המלחמה האחרונה לא הייתה. רק השילוש המדהים של ראש ממשלה חסר ניסיון, שר בטחון ללא הבנה צבאית ורמטכ"ל שהוא מוגבל חשיבתית הביא לפרוץ המלחמה, התעוזה של החיזבאללה פרופורציונאלית רק לאיוולת הבחירה שלנו במנהיגינו.

ולמרות העובדה הזו, האיש הראשון שמתפטר עקב איוולת המלחמה האחרונה, הוא האיש שהיה לו החלק הקטן ביותר באיוולת, הוא האיש שקודם לתפקידו על סמך יכולת לא מבוטלת ולא אינטריגות מפלגתיות וחוזק ועדי עובדים, באחריות הכוללת הוא נושא את החלק הקטן ביותר.

אחריות הצבא היא לתת לממשלה אופציות תגובה, לבוא ולהגיד כי המלחמה לא נוהלה נכון, דבר נכון, הוא הטחת אשמה לא בצבא אלה במקבלי ההחלטות מלמעלה. אין לי ספק כי אילו שרון היה ובכול זאת החיזבאללה היה מעיז, את החיילים היינו רואים בתוך לבנון רגלית כבר ביום השני או השלישי לקטיושות.

טוב די בחיי, החרא עושה לי רע,

פוליטיקה וסטיות לא צריכה להתערבב באמת.




צא ועשה (השתגעתם, עשייה זה עבודה קשה).