כשהייתי ילדה אבא שלי החליט לעשות מנוי לנשיונל ג'יאוגרפיק.
בהתחלה לא הבנתי מה מעניין בזה, ולמה בכלל צריך לשלם כסף כדי לראות תופעות טבע וחיות מתרוצצות בג'ונגלים. זה היה רץ ברקע על המסך בסלון ומידי פעם הייתי מעיפה מבט חטוף.
עם הזמן המבט החטוף הפך להרגל וההרגל הפך לתחביב.
אהבתי לראות את האופן שבו הטורפים בחכמה ובסבלנות אין קץ מערימים על הטרף שלהם, טומנים לו מלכודת ובאמצעים מתוחכמים משבשים אותו, מתישים אותו ובסוף - צדים אותו, אוכלים ממנו ונהנים מבשרו.
הצפייה הממושכת הביאה אותי למסקנה ברורה: לציידים יש רק מטרה אחת – למצוא טרף ולגרום לו להיכנע לדומיננטיות של הצייד.
זו לא רק הישרדות, זו טקטיקה ברורה ומחושבת היטב. כדי להצליח הציידים משתמשים בחושים שלהם באופן רגיש ביותר. רובם יזהו את נקודות התורפה של הניצוד שלהם וינצלו אותן כדי להכריע את המאבק לטובתם. הם מגבשים אסטרטגיה, משקיעים זמן, מחשבה וסבלנות ואף מסתכנים לעיתים, הכל- כדי להרוויח את הכניעה של טרפם.
הריקוד בין צייד לניצוד, בין טורף לטרף, קיים גם בין בני האדם, אם כי במסווה מעט שונה. למרות שיהיה נכון לומר שכל בני האדם עשויים, בשלב זה או אחר בחייהם, לבטא את שני הדחפים, רוב האנשים יאמרו שהם נוטים להפיק הנאה גדולה יותר מאחד הצדדים.
בהוצאה מהקשר פתולוגי, אפשר לראות קווי דמיון בין אנשים עם כל אחת מהנטיות; אנשים הנוטים באופן טבעי להיות "הטורף" הם אסרטיביים ומוכווני פעולה, בעלי עין חדה, ויודעים באופן אינסטינקטיבי את הרגע הנכון להסתער על מה שהם רוצים. הם יודעים מה הם רוצים והם נחושים במרדף אחריו. לעומת זאת, אלה שיש להם יותר אנרגיית טרף טבעית נוטים לחכות להזדמנויות בחיים שיקרו להם, מעדיפים לא לעשות את הצעד הראשון, ונוטים לא לערער על הסטטוס קוו. אפשר לחשוב על הטורף כבעל גישה "מוכוונת דומיננטיות" ועל הטרף כבעל גישה "מוכוונת כניעה", שכן האחד כופה את רצונו על החיים והשני מיישר קו עם הכוחות החיצוניים שהחיים זורקים עליו.
כשלוקחים את זה לקונטקסט של בדס"מ, השולט שמזוהה עם ה"צייד" יתבונן מקרוב על הנשלט שמזוהה עם ה"ניצוד", כמו טורף שעוקב אחר הטרף שלו, כדי להבין מה גורם לו להתרגש, איך גופו מגיב לגירויים שונים, מהם ההרגלים והנטיות שלו, ואילו מצבים גורמים לו להרגיש הכי פגיע. הוא אוסף מידע שהוא יכול להשתמש בו כדי "ללכוד" את הכנוע בסצנה לוהטת שלוחצת על כל הכפתורים הנכונים ומספקת גם את הצורך העמוק שלו לצוד וגם את הרצון העמוק של הניצוד להילכד. שולט טוב מונע בציד הזה על ידי אהבה עמוקה ואכפתיות מהנשלט שלו, והתמסרות לרעיון שיחסי חילופי הכוחות שהם מנסים ליצור הם של תועלת ורווחה הדדית.
מנקודת מבט של הנשלט, העובדה שמישהו דואג לו מספיק כדי להקדיש את הזמן ללמוד ולהכיר אותו היטב יכולה להיות חוויה מרפאת עמוקה, במיוחד אם אחרים לא הרגישו, ראו או שמעו אותו בניסיון החיים שלו בעבר. מתן אפשרות לצוד את עצמו ממלא את עצם הכמיהה האנושית להרגיש צורך, רצוי ונחשק.
לעומת זאת, אפשר להסתכל על הדינמיקה הזו גם מזווית אחרת, כאשר נשלט עסוק בתהליך חיפוש של שולט פוטנציאלי. השולט עשוי להעדיף לנקוט בעמדה של להיות מושא הערצה, שהנשלט חייב לחזר אחריו (לצוד) כדי להרוויח ולזכות בו. במצב זה, הנשלט עלול למצוא את עצמו מבצע את הציד - לומד את ההעדפות, הרצונות והצרכים של מושא ההתעניינות שלו כדי שיוכל לספק בהתאם. כאן, תשומת הלב הממוקדת בשולט הופכת אותו לטרף או לפרס המניע את הציד.
וכך מתגלה מורכבות היחסים בין צייד לניצוד - שהתפקידים כל כך דומים שלפעמים קשה לדעת מיהו טורף ומי טרף, מי מחזר ומי מחוזר.
כשחופרים מעבר לתוויות שטחיות, אין הבדל אמיתי בין צייד לניצוד. כאשר פועלת מערכת יחסים חילופי כוח שנקבעו מראש, הם מתמזגים והופכים לכוח דינמי אחד שגדול מסך חלקיו. גם הדומיננטי וגם הכנוע יכולים להסתכל בראי של האחר ולראות את עצמם משתקפים שם אם יבחרו. אם הם אמיצים מספיק כדי להסתכל, הם ילמדו בסופו של דבר את מאזן חילופי הכוחות האמיתי בתוך הבדס"מ: שהדומיננטי מוביל ממקום של חוסר אגו, והכנוע נכנע ממקום של כוח.
מה שבטוח, בסוף - אני תמיד לוכדת את המטרה שלי.
Happy Hunting.