יש משהו מפחיד ומסקרן ברעיון הזה של CNC (ראשי תיבות של Consensual Non-Consent), או בעברית הסכמה לאי-הסכמה.
זהו הגבול הדק, האפור, המקום שבו הפנטזיה פוגשת את המציאות, וכל מה שנשאר לנו לעשות הוא להאמין שהחוט שמחזיק אותנו לא יקרע.
הCNC הוא לא עוד משחק. הוא עולם שבו הכוח כולו שלי, והכניעה שלו מולי היא מוחלטת. הוא מסיר מעליו את הבחירה, את הקול, את היכולת לומר “לא”. אבל וזה חשוב: הוא עושה זאת מתוך בחירה. ההסכמה הראשונית, זו שמגדירה את כללי המשחק, היא החוזק שמאפשר לי לקחת אותו למקומות שהוא לא העז לדמיין. דווקא שם, בגבולות האפלים של ה”לא”, הוא מוצא את עצמו.
הקסם ב-CNC טמון בעוצמה הרגשית שהוא מייצר. זהו אקט שלא מסתכם רק במעשים, אלא חודר עמוק אל תוך הנפש. יש משהו משחרר, כמעט משכר, ברעיון שאין צורך לשאול, לשמוע או לבדוק. שאני יכולה לקחת, לתבוע, לשבור, מבלי לעצור לרגע ולתהות איך הוא מרגיש. אבל, כמובן, זו רק ההצגה החיצונית. כי מאחורי הקלעים, אני רואה הכול. אני מקשיבה לו גם כשהוא לא מדבר. אני לומדת אותו, את הפחדים שלו, את הגבולות שהוא מוכן שאעקוף ואת אלו שהוא מבקש שאשאיר שלמים.
דמיינו את זה: ערב שקט בבית הופך בבת אחת לסצנה אינטנסיבית. הוא לא צפה את זה, הוא לא ידע שזה יגיע, כי זו בדיוק המהות. אני מחליטה, ואני עושה את זה כשהוא פגיע, כשהוא לא מוכן, כשהוא הכי קרוב לעצמו. הידיים שלי על צווארו, הקול שלי לוחש לו באוזן מילים חדות כמו סכין, ואני צופה איך הגוף שלו נלחם בין הרצון לברוח לבין הצורך להישאר.
ואז, מגיע הרגע שבו הוא מתמסר לחלוטין. זה לא רגע פיזי, אלא מנטלי. אני רואה את זה בעיניים שלו, כשהוא מפסיק להיאבק, כשהוא נותן לי את כל כולו, כשהוא מבין שאין לו שליטה. הוא שלי. לחלוטין.
אבל CNC הוא לא רק על הכוח שלי, הוא גם על האחריות שלי. אני מחזיקה בידיים שלי את הפחדים הכי עמוקים שלו, את הטראומות, את המקומות שבהם הוא שבר את עצמו כדי שאוכל לבנות אותו מחדש. אני לא יכולה לקחת ממנו משהו שהוא לא מוכן לתת. וזה, אולי, המקום שבו מתגלה העומק האמיתי של ה-CNC: לא בכוח שאני מפעילה עליו, אלא בכוח שהוא נותן לי להחזיק בו.
יש מי שיגידו שזה מסוכן, שיש בזה משהו לא בריא. ואני מבינה את זה. זה לא מתאים לכל אחד. זה דורש רמה אחרת של אמון, של קרבה, של הבנה הדדית. כי ברגע שבו הקווים מיטשטשים, קל מאוד ללכת לאיבוד. זו הסיבה שאני תמיד חוזרת אל ההסכמה הראשונית. היא הבסיס, היא החוזה הבלתי נראה שמחזיק את כל זה ביחד.
ולא, זה לא אומר שאני עוצרת כל רגע לשאול אם הכול בסדר. זה לא חלק מהמשחק. אבל אני מכירה אותו, אני יודעת לקרוא אותו, ואני יודעת מתי הוא צריך שאאט את הקצב או שאשחרר. CNC הוא ריקוד – ריקוד עדין בין שליטה לבין התמסרות, בין כוח לבין פגיעות.
בסופו של דבר, CNC הוא לא רק על הסצנה עצמה, אלא על מה שהיא מייצגת. על הכוח שבוויתור, על האמון שבחוסר הוודאות, על היופי שבטשטוש הקווים. זהו עולם של ניגודים – חשוך ומסקרן, מסוכן ומרגש, מבהיל וממכר. וזה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך עוצמתי.
