בוקר טוב, הראשונה לשמה.
מודה לך על עוד יום במחיצתך.
מודה על הזכות לשרת, לסגוד ולהעריץ.
הפכתי אותך למרכז החיים שלי,
למגדלור שמכוון את הצעדים שלי,
לרשות היחידה שמותר לה להכתיב לי מה מותר, מה אסור, ומה ראוי.
אני מודה לך על המשימות שאת מפקידה בידיי,
על ההשפלה כשאני נכשל,
ועל התחושה שאני שייך כשאני מצליח.
תני לי להתחיל את היום שלי כגוף שמחכה לפקודתך.
תני לי לרצות אותך.
אמן.
---
ככה מתחיל הבוקר שלי.
עוד לפני שאני פוקחת עיניים,
לפעמים אפילו לפני שהשעון מצלצל
הוא כבר שם.
לא מולי,
אבל מתחתיי בתודעה.
לפעמים זאת הודעת טקסט.
לפעמים הודעה קולית.
לפעמים זה הגוף שלו על הברכיים.
או על ארבע.
כמו שדרשתי, כמו שלימדתי אותו.
הרבה חושבים שאי אפשר לשלוט מרחוק.
שבלי גוף, אין החזקה.
שבלי מגע, אין שליטה.
אבל הוא יודע ואני יודעת
כמה הוא מכור לי דווקא ככה.
כשהוא מתעורר בבוקר, ואין לו מושג מה יקרה לו היום.
נשלט שחי בין פעימות ההנחיות שלי.
בין מילה אחת שנאמרת,
לשתיקה שמכוונת.
לפעמים אני אומרת לו להשתין בישיבה.
לא כי אני רוצה להקל עליו.
לא כי הוא עייף.
אלא כי אני רוצה להזכיר לו
שגם פעולה יומיומית פשוטה
שייכת לי.
אני לא נותנת לו בחירות
ואם הוא מתפתה להתחכם,
אני מובילה אותו דרך הסיבוך שהוא עצמו בחר להסתבך בו.
ואז הוא מבין,
שכל דרך שהוא בוחר
מובילה רק אליי.
אני נותנת לו לכתוב ביומן.
לא כדי לבדוק אותו,
לא כדי למדוד תוצאות.
אלא כי המילים שהוא כותב הן מראה.
והמראה הזאת מחזירה לו את עצמו
כמו שאני רואה אותו:
כנוע.
תלוי.
משתוקק.
המילים עוזרות לי להבין איפה הוא בורח.
איפה הוא נאחז.
ואיפה לשבור.
הוא כותב כדי לזכור.
כדי להרגיש.
כדי לפשפש בעצמו.
כדי ללמוד את עצמו דרכי.
כדי לחזור אליי מדויק יותר.
לפעמים אני זורקת לו פקודה קטנה לקראת הלילה:
לישון בלי בוקסר.
לכתוב לי וידוי.
או להסתובב בבית עם סימן שלי עליו,
שיזכיר לו שלהיות שלי זה לא רק פיזי
להיות שלי זה בראש.
והוא לא מבקש כלום.
לא פרס.
לא מגע.
רק לשרת.
להראות כמה הוא מעריך את המקום שאני נותנת לו בחיים שלי
ויש דרכים אחרות לומר לי תודה,
גם מבלי להשתמש במילים.
אם הוא רוצה לתת משהו
הוא מבקש את הרשות לבקש.
וזה ההבדל.
אני לא צריכה שיגיע.
אני לא צריכה לגעת.
מספיקה לי השגרה שהוא לומד ממני.
הטקסים שהוא חוזר עליהם.
הכניעה הקטנה הזאת של כל בוקר,
כל לילה,
כל פעולה שמבוצעת רק באישור.
כי רק ככה הוא מרגיש קיים.
זה לא משחק.
זה לא פֶטִיש.
זו לא פנטזיה.
זו דרך חיים.
שליטה אמיתית היא בונה. מובילה. מהדהדת.
וזה הסדר הנכון של הדברים.
כי בעולם שבו אני הקבועה
הוא סוף סוף מפסיק לרדוף.
ומתמסר.