|
|
|
ואם אקום יום אחד
איך אדע לא ליפול מקצה העולם ?
חייכת אלי ואמרת
כשתהיי רחוקה מכל מה שאת מכירה
והאדמה תתחיל לרעוד מתחת לרגלייך.
זכרי את ההתחלה שלך.
מאין באת.
ונתתי לי מתנה פרידה - מצפן
ואמרת:
זה יתן לך כוח ועוצמת
אתה דומננטי
שעבר בתופת של דנטה
שנבחן וניצח בקרב מול מלאכי השאול.
רקד עם השטן
אתה מחבק את השדים שלי
והולך בצד האפל
הולך איתי
ואני כבר לא מפחדת.
מידי פעם אני נופלת
לא תמיד הכנפיים מחזיקות אותי
אבל הן אותן כנפיים
שגורמות לי לעוף גבוה
אותן כנפיים שמזכירות לי
מי אני
אל תגיד לי שאני בטוחה
תראה לי בעדינות שארגיש את זה ביד על גבי לשם גיבוי.
כך שאני לא ארגיש חרדה, שלא אציב את עצמי לבד על המדרכה.
אבל אם אי פעם אהיה מאוימת אל תהסס לשחרר את הגבר הלא כל כך עדין.
זו הפקודה בקולך
זה לא דומה לשום דבר שאי פעם חוויתי.
כל כך לא מתיימר.
אף אחד לא מכיר את החיה הרעבה, האכזרית שנמצאת בתוך תוכך.
אבל ראיתי אותה את החיה הרעבה.
והיא קראה לי לשחק בלהבות התענוגות הסדיסטיים והמעוותים שלך.
Yes Sir
אתה יודע שאני אוהבת את זה קשה רוב הימים -
אבל הנשמה שלי גם לומדת מקולך הרם למגע הרך שלך בלילות בהם אני צריכה אקסטה נחמה, ולחישות מתוקות באוזן.
לוחש כדי להרגיע הכל יהיה בסדר.
אני מסתכלת עליך, לכוח הכוונה וכמובן ישועת ההנאה - לא נמצאה בשום מקום אחר -
מלבד בזרועותיך
אני בוהה בידיים שלך בזמן שאתה מדבר,
ואני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר
אבל כמה אני רוצה. אותן עלי.
איך שאתה מזיז אותם (עם החיוך הזה). מהכוס הוויסקי שלך, למעלה כדי לגרד את הזיפים על הסנטר ואז בחזרה למטה כדי להחזיק את המשקה שלך שוב.
רואה את ידיך אוחזות את הכיסא שליך, ומחליקים על המושב הונילי בזמן שאתה אומר לי להתקרב.
איך שהאצבעות שלך דוהרות לכיוון העור שלי, אבל עם איפוק,
עדיין מסרבת להיכנע. מחכה שתשמע את זה, עד שאשבר ואתחנן שתיגע בי.
אני לא אוהבת את המשפט :
"לכי לנשום אוויר" - זה בא להגיד תרגעי
וזה אומר שבשביל האוויר שאני צריכה לנשום צריך ללכת למקום אחר.
כי במקום שאני נמצאת בו אני נחנקת
נתתי לו להרגע,
נשכב על הגב בוהה על התקרה
שחזר לנשימה סדירה העברתי את רגלי מעליו והתישבתי עליו, שמתי את ידיו ליד ראשו ואמרתי לו בדממה (כמו שהוא עושה לי תמיד), להשאיר את הידיים שלו שם.
אמרתי לו "עכשיו תורי".
הוא הופתע אבל ציית.
הורדתי את אגני כלפיו והכנסתי אותו לתוכי.
מיד אחז באגן שלי והתרומם כלפי.
הורדתי את הידים שלו ממני, ואמרתי "עכשיו תורי", "רק אני קובעת את הקצב"..ראיתי שזה קשה לו
ואני התחלתי לעוף.
שיניתי זווית כדי שאמצא את העונג..עד שטסתי מעבר לאטמוספירה
נשכבתי עליו והוא ליטף את גבי,
חיכה שאחזור מהאולימפוס, ומיד הפך אותי שהוא בתוכי.
ושוב פעם הכל נבנה בי מחדש.
רגשות הגוף ורגשות הנפש לעולם לא תראו את החזרה של הכאב.
רגשות הם כנים ואמיתיים אבל לא מעוותות על ידי הכאב
הגוף הרועד מתחת למכות, מתכופף לעוויתות כואבות מדמעות הנר. אני יכולה להרגיש את הפחד הדביק הזה שסוחף את העור שלי.
לחישה שכמעט לא נשמעה "תודה על הכאב" ברגע זה ממש מתפוצצת בתוכי פצצה ומאכיל את החיה שלי.
