המשיכה הייתה קצת אינטנסיבית,
המחשבה המיידית שלי הייתה - למה את עושה את זה לעצמך?
הכאב לא נהיה קל יותר, הגוף שלי התחיל מיד להתמתח, מנסה 'לעזור' על ידי כך שהפך לפעיל מאוד.
זה כנראה הרגל שלמדתי שאני עושה שיבארי.
נכנסתי ל- Mood ועודדתי את עצמי להירגע ולהפסיק להקשיב למוח המקשקש שלי.
יכולתי להרגיש את מערכת העצבים שלי משתגעת, אני יכולה לראות אותה עוברת משבר.
עכשיו ניסיתי להכנע לזה. ואז בסופו של דבר זה נעשה יותר קל ומרגישה את הגב התחתון והישבן מתרוממים מהקרקע.
אבל הרגליים שלי הרגישו כבדות מידי.
נלחמתי בגופי כדי להיכנע, אבל יצר ההישרדות שלי היה חזק מכדי להתגבר עליו.
שידלתי את גופי להתמסר לחבל.
בהמשך החבל נתן לי להרגיש עטופה, מוגנת ואהובה. והרגשה טובה מילאה את ליבי.
זו היתה הרגשה מוזרה. הרגשתי מחוברת לחבל ולפרטנר שהפגין רק מקצוענות ובגרות.
אחרי זה, הרגשתי נהדר. היתי מאושרת.
הרגשתי שהייתי קיימת כמה מילימטרים מעל הגוף שלי. זה כאילו ההוויה שלי נשלפה מהגוף שלי. ויחד עם זאת היתה קלילות עצומה, קלילות שמתרגמת לחופש אישי, ומנסה לשמור על זה כמה שיותר.
