לפני שנה. 10 באפריל 2023 בשעה 16:43
הרהורים
קורה לא מעט שברצון שלי לעוד סיפוק, אני כמעט מפספסת את השקט של הרגע שיש בו את כל הסיפוק.
אני מאומנת להתבונן ולשחזר בדמיוני את אותו הרגע, אבל זה גורם לי לשכוח שיש עוד רגע אחרי הרגע, ושכל אחד הוא יחודי ויש בו יופי ולמידה משלו.
וכך אני מתנתקת באופן לא מודע מרוב היופי ורוך שאחרי הרגע.
ולא פנויה לרוך לאהבה שאחרי
עוד גירוי עוד תשומת לב, עוד דחיפה לאגו. יותר שליטה עוד גירוי.
עוד התרגשות, עוד אהבה, יותר כבוד, יותר שוויון.
ובכל זאת בלהרשות לעצמי לשבת עם חוסר הנוחות של הצורך שלי שעוד לא יענה.
עם הזמן תתעורר תחושה וצורך ליופי של השקט. ומתוך כך יוצרת הכרת תודה מסוג שאי אפשר לתאר במילים.
