הילדה שבי נהגה לבחור מלחמות על פצעים ישנים
מביאה כעת פרחים לצלקות שלה.
נהגתי לחטט בפצעים ישנים.
לעולם לא אתן לשום דבר להחלים.
מכורה לסבל, לריח הדם הטרי.
לבשתי את החושך שלי כמו גלימה,
וחיוכי מלא החטא
לא פחדתי מכלום
אלא ממה שהייתי -
פחדתי ממי שאני אהיה,
ברגע שהתעוששתי מכל החרא הדפוק שקרה לי.
פעם התמודדתי מולו,
טעמתי,
הכרתי בו,
ונשקתי לשלום את הסבל שלו.
מי הייתי בלי הפצעים שלי?
מה יהיה לי בלי הפצעים ששפכתי עליהם מלח?
סוף סוף יום אחד התעלמתי מהשאלות,
התחלתי במסע של מציאת ויישום הפתרונות.
זה היה תהליך איטי ארוך ומייגע להבין את כל הדברים שעבדו לי - ולגרום להם לעבוד ביחד.
בדרך האהוב שלי הופיע,
ולמדתי איך לאהוב בחזרה
הגעתי להבנה שכדי להחלים -
צריך לתת לפצע להיסגר ולכבד את המצב של הכאב הטרי, שאת כבר לא סובלות בו.
מוצאת איחוד ואיזון בין נפש לגוף ממלחמות עולם פנימיות.