עם הזמן, נהייתי יותר פקחית ויותר רגועה.
הפכתי את המקומות האהובים שלי למזבח, גם כאלה שאי אפשר לגעת בהם, אלה שבנשמה.
התחלתי לברוח מגישה שהרגשתי שאני לא משאירה שום דבר טוב.
דברים שנראו כמו כל יום, התחילו לעשות לי הרבה רעש.
התחלתי להעריך את הרגשות שלי, ואת המילים שלי.
לא לצחוק ממני ועלי,
לא לתקוף,
להבין שכל אחד עושה את הטוב ביותר בשביל עצמו.
גם אני למדתי שייהירות היא - חוסר ביטחון.
והאמונה שאנחנו יודעים הכול - היא רק נשמה מלאה שאלות.
למדתי שהדבר החשוב ביותר הוא להעיז להתבונן פנימה, אבל זה לא אומר לא לחשוב על אחרים, כי לדאוג ולאהוב את מי שעושה לנו טוב זה הכרחי כמו לאהוב את עצמנו.
בסופו של דבר הגיע אחר הצהרים שאני יושבת ועושה את מה שאני אוהבת, לכתוב, לצייר ולשמוע מוזיקה - בשלווה שלי, וזה לא אומר שלא קורים לי דברים כואבים. אלא שאני לומדת שגם אם קורים, אני אדע איך להתגבר עליהם, וזה שווה ערך.
למדתי לבלום בזמן ולרוץ כשצריך
וככה פחות זה יותר ומעט זה הרבה.
וככה כשאני סוף סוף מחליטה, או שאני צריכה את זה - אני מתחילה לשנות דרכים.
לפעמים האטה לשניה בפינה, ולהקשיב לעצמי לפני שאני מתחילה לרוץ, יכול לשנות את כל המסע שלי.
החלטה אחת, הפסקה אחת, פעימת לב אחת יכולה לשנות את כל המסע שלי.
בדרך זו או אחרת -
כל צעד חדש, הופך ליעד ❤️
