אני לא הולכת בעקבותיו,
אני מניחה את עצמי כמפה ומאתגרת אותו לעבור דרכי.
הדום המנוסה ביותר
לא מוביל ראשון
הוא עוקב אחר קול כניעתי.
כי אני ככנועה לא מחכה,
אני מזמנת.
לא במילים.
עם איך שאני מתפשטת בלי לבקש רשות,
עם איך שאני מחזיקה את הרעד בברכי ולא נועלת אותם.
אני לא פסימית
אני מקדימה,
כישוף הפתיחה
המתח באוויר לפני שהוא זז.
כשאני כורעת ברך,
לא להשתמש בכניעה
אבל כדי להיפגש
אני כבר מעצבת את הסצנה שהידיים שלו יעקבו אחרי.
אני מובילה
עם הנשימה שתופסת כשהוא מתקרב -
ואיך שאני לא זזה
עד שהוא לוקח את הלסת שלי.
כדי שאסתכל בעיניו
לא זז, לא נרתע,
רק מציע יותר.
בכניעה כזאת לא שואלת שאלות
אני מעיזה.
אבל הוא הדומננטי מרגיש את האמת שלי בדרך שאני
נפתחת ונשברת
לאט הוא יכול לעצב אותי כרצונו.
הוא מבין שאני מקבלת אותו.
הוא לא מצווה
אני נותנת לו,
כי בחרת בו.
כי אין שליטה בלי גוף שמוכן לקבל
לא לוקח בלי להיות מוזמן עד הסוף.
אני מובילה - כמה רחוק אני כבר הולכת?
כמה אני מוכנה להיות כנועה בלי להתפרס?
אני לא מזמינה עם הקול שלי
אני מזמינה בהיעדר התנגדותי
אני לא זזה ראשונה
אני פותחת ראשונה.
ומחכה לו למישהו מיוחד
עם עמוד שדרה מספיק חזק,
להיכנס כמו נדר.