לקח לי הרבה זמן והרבה לילות ללא שינה להבין את החלקים האפלים יותר בנשמה שלי שבאים לבקר אותי מידי פעם.
כמה שרציתי להעמיד פנים שהם לא שם, לא יכולתי.
ניסיתי לקבור אותם, להסתתר מהם ולהכחיש שהם אמיתיים.
אבל הם תמיד היו שם, מתמהים רק על קצה המוח שלי.
במשך זמן רב, עשיתי כמיטב יכולתי להלחם בשדים שבראש שלי שהיו צועקים עלי, צוחקים או כועסים.
על כל מה שעשיתי שהעצב או הטירוף באו לבקר.
מעולם לא ניסיתי להכיר או סתם לשבת עם זה.
הייתי מודאגת, נותנת לזה להפריע לי ופשוט ניסיתי לברוח.
וזה מעולם לא עבד.
כל התחושות העצב הכעס היו שם כשחזרתי.
עד שלמדתי להיות בסדר עם לא להיות בסדר לזמן מה.
כמה זמן שזה יהיה.
רק שלמדתי להיות הבעלים של הרגשות האלה יכולתי להשלים איתם.
רק שהשלמתי איתם, יכולתי לשחרר אותם.
זה אף פעם לא היה תהליך מהיר או ללא כאבים, אבל זה לבסוף קל יותר.
נטל אחד פחות או חיה לאלף.
זה חלק ממני וזה תמיד יכול להיות, אני לא יודעת.
לעולם לא אהיה מושלמת כמו ששאר העולם מנסה להעמיד פנים שהוא כזה.
ואני טובה עם זה.
זה בסדר לא להיות בסדר -
לקח לי הרבה זמן להבין ולאמץ את זה.
עכשיו, אני לא נלחמת בעצב ומנסה להכחיש את החלקים האפלים שבי.
אני יכולה לתת להם לבקר אותי איך שהם מופיעים. -
ונותנת להם ללכת -
כמה זמן שזה יקח.
פחות לילות ללא שינה ויותר זמנים של שיחרור,
מי יודע?
אולי יום אחד אני אתן להם ללכת לגמרי,
זה בשליטתי.
אבל עד אז, אני אעשה כמיטב יכולתי עם מה שיש לי.
אני יכולה לעשות עכשיו את מה שמעולם לא יכולתי - לחייך לכול המחשבות האלה.
ואת זה היתי צריכה ללמוד מזמן.