כשאני כבולה
במסירות כנועה,
משהו בתוכי מתרכך ונרגע.
זה נראה כמו כליאה מבחוץ,
אבל בשבילי זה מרגיש כמו שחרור.
משקל הקולר אינו נטל,
זה תזכורת שאני שייכת,
שאני מוחזקת,
שאני לא צריכה להנהיג או להחליט או לשמור על עצמי.
במרחב הזה אני חופשיה.
חופשיה להיכע,
חופשיה לשחרר שליטה,
חופשיה למסור לו את השליטה,
חופשיה להקדיש את עצמי לחלוטין לרצונו, להנאתו.
המגבולות משתיקות את הרעש במוחי,
הן מסתירות את הצורך לבצע כוח או עצמאות.
אני לא צריכה להיות אחראית -
ולא צריכה לשאת באחריות.
אני פשוט צריכה להתקיים בשבילו.
קשובה,
צייתנית,
פתוחה,
כל תנועה קטנה הופכת מכוונת.
כל נשימה מרגישה בעלת מטרה.
המיקוד שלי מצטמצם אליו,
לקולו,
למגעו,
לאישורו.
יש סוג מוזר של העצמה בכניעה הזו.
בחירה לכרוע ברך,
בחירה להיכנע.
בוחרת לבטוח בו מספיק כדי לתת לו את הסמכות עלי.
הקולר הופך לסמל של מסירות,
של מחויבות,
של מתן את עצמי במלוא ללא היסוס.
הוא מייצג לא חולשה. -
אלא נכונות.
עצירה,
בלימה,
איפוק,
אני לא לכודה -
אני נתבעת,
בכניעה
לא מצטמצמת -
אני מוגדרת.
החופש שאני מרגישה נובע מכך שאני כבר לא מתנגדת למה שאני הכי רוצה:
לתת את עצמי לחלוטין
ולמצוא שלווה בכניעה הזו.