(גם לי יש נפילות לפעמים, אני לא מושלמת)
איך שאני יודעת להרוס כל דבר טוב שיש לי בידיים
אם הייתי מקבלת על זה דיפלומה, בטוח שהייתי מסיימת בהצטיינות ועוד עם ציונים מעל הממוצע.
אז השתוללתי, ופגעתי והכאבתי
כאילו הייתי אמסטף שאיזה ערס אידיוט שחרר ללא מחסום
יריתי מילים בצרורות, כאילו אין מחר, כאילו הייתי צלף באף בי איי, או לחילופין הצלף העיוור
ואחרי שנרגעתי, התנצלתי, יופי לי ממש גאווה
לא יכולת להיות רגועה עשר דקות לפני ההתפרצות, לפני שהכאבת כל כך, לפני שפגעת באיש הכי יקר לך בעולם.
הרי הכי קל להרוס והכי קשה זה לבנות
לפעמים אני משתגעת מעצמי, כמה טיפשה אני יכולה להיות, איך ברגע אחד אני יכולה למוטט בניינים עם הפה שלי, לתקוע חיצים באדם שמולי כאילו היה בובת וודו.
אז את הסטירה של החיים שלי חטפתי היום, את הלקח למדתי
מפה זה רק לשנות וכמה שיותר מהר, יותר טוב
מה שקרה היום, לא יחזור על עצמו, בשום מחיר, בשום צורה.
אני יודעת שסליחה לא תמיד עוזרת ברגעים שכאלו, אבל שוב, מבקשת סליחה
(ו..בוזי, מה שהבטחתי לך – זה כבר בתהליכים)
לפני 18 שנים. יום רביעי, 24 באוקטובר 2007 בשעה 17:46