עמדתי הבוקר מול הצוות שלי וסיימתי את השיחה שערכתי להם ב"אני כל כך מאוכזבת מכם. מדברים כל הזמן על להרבות בטוב ובפועל רק מחפשים להתחשבן אחד עם השני. פשוט מאוכזבת ממכם בטירוף".
דרופ דה מייק. חזרתי למשרדי והמשכתי את היום שלי עם רגשות מעורבים. מצד אחד, הם קקות, אחד אחד. מצד שני, הם סתומים ואין בינה, אז מה אני מצפה? הם כל כך לא רגילים לשמוע אותי מדברת אליהם ככה, אבל באמת שנחצה גבול של טמטום שאי אפשר היה לעבור על סדר היום.
ובכלל כל מה שמעניין אותי זו בייגלה
והסבל שלה מכאבי בטן
ומעצירות של שלושה ימים
ומחוסר האונים שלי
והמתיקות שלה והאומץ שלה והפתיחות שלה לשתף אותי בפחדים שלה
ואני חותכת כל יום מוקדם כדי להוציא אותה לפני הצהרון. כי הלב שלי באמת נשרף. אבל בצד השני של זה המחיר הוא משכורת זעומה.
כסף יבוא וילך, מה אני אזכור בעוד כמה שנים?
אח. מחניק לי.
אבל היי הולך מצוין באמא חטובה.