אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תמיד זה אני מולי

(מתוך שיר. של א. בנאי)
לפני שעה. רביעי, 18 בספטמבר 2019, בשעה 15:54

גיל 26: יוצאת מהעבודה, נוסעת לבר הבית בפלורנטין, חוגגת עד הלילה. 

 

גיל 36: יוצאת מהעבודה, מגיעה הביתה, מתפשטת במהירות הבזק, עולה על פיג'מה, נטפליקס אנד צ'יל.

 

🙄

 

 

 

לפני 16 שעות. רביעי, 18 בספטמבר 2019, בשעה 00:05

בית.

ברקע בית הקפה מתחת לבית סוגר. 

כלב נובח אי שם רחוק. 

אני שוקעת לספה עם לב קצת כאוב וכבד. 

מפגשים בהרכב משפחתי מלא עושים לי את מה שכתבתי שורה למעלה. 

זה בכלל לא מה שרציתי לכתוב.

 

הערב שמעתי רק 5 פעמים את "בקרוב אצלך" ואולי 19 פעמים "תביאי ילד כבר אל תחכי"

 

אנשים שולחים ידיים מציקות לרחם שלי. 

מי הם בכלל? 

 

הבטחתי לעצמי בגיל צעיר יותר שלא אהיה האנשים האלה. הם רצופים בכוונות טובות אבל מפספסים את בת האדם שניצבת מולם. שיש לה נשמה. ולב. וחלומות. וניסיון חיים. ושיברונות לב. והצלחות. עומד מולם עולם. והם לא רואים.

 

 

בסדר. אם בגיל 36 לא אצליח להדוף את זה, אז מתי?

אז הדפתי. וחייכתי על מלא. אני בטוחה בדרכי. 

 

אני לא מחכה לאף אחד יותר, ומה שיקרה, יקרה ויהיה. לא כך דמיינתי את חיי בגיל הזה. זה לא רע, וזה לא טוב. זה פשוט אחר ממה שדמיינתי.

 

הפחד המזדחל המזדיין הזה. המחשבה הארורה הזו שאולי באמת, אבלה את שארית חיי ללא איש אוהב ובטוח לצידי. 

 

כיף לישון לבד. 

אבל אני מתגעגעת לימים העייפים שבאים אחרי שינה ביחד. אני מתגעגעת לקפה שחור על הבוקר. אני מתגעגעת למקלחות משותפות. אני מתגעגעת לשיחות אל תוך הלילה. אני מתגעגעת לתחושה הזאת, הידיעה הזאת שיש מישהו אחד בעולם הזה שמכיר ואוהב אותי באמת. שיש לי חיבוק לחזור אליו. 

 

פעם כתבתי 

אם זה קרה בעבר 

זה יקרה בעתיד 

 

הלילה אני פחות אופטימית. 

 

לפני 20 שעות. שלישי, 17 בספטמבר 2019, בשעה 20:17

אני חושבת ששמלות מעטפת הן פריט הלבוש שהכי מחמיא לי. 

וגם זה מאד שמיש למקרים שבא לי להיות קצת שובבה (אין לי עם מי להיות!)

 

יום אבל הוכרז היום

שכל אני, 

ג'נט וויז 

רכשה נעלי עקב אורתופדיות 

כי ככה זה שיש לך פציעה 

את חייבת להגן על עצמך ועדיין להיות יפה ומטופחת. 

 

הכי זקן שלי: 

 

לפני יומיים. שני, 16 בספטמבר 2019, בשעה 16:00

יש לי ניק נוסף פה. 

הוא לא בשימוש רציף. מעדכנת אחת לרבעון וגם זה בקושי. 

אני כותבת שם את כל מה שאין לי אומץ להביע בתור ג'נט. 

אם הייתי נכנסת עכשיו לאותו פרופיל שלי 

הייתי כותבת בבלוג שלי: 

 

למה אני מרגישה שלפעמים זה פשוט קשה לאהוב אותי באמת? 

למה אני מרגישה לפעמים שאת ליבי הטוב, היפה והחומל מנצלים למטרות אנוכיות? (מי שיענה לי "כי את מאפשרת את זה" מקבל זין של סוס לתחת). 

למה אני מרגישה מרוקנת כל כך לפעמים, כמו עכשיו?

*

זה לא קשה לאהוב אותי בכלל. יש בי תכונות קסומות ומקסימות וגם לוק חביב ביותר (צנועה!) ואני חביבת הקהל. 

 

(למשל, אתמול הגעתי לסטודיו שאני מאמנת בו אבל הפעם כדי להתאמן, ורוב המתאמנות שם שמכירות אותי קפצו עלי בחיבוקים ונשיקות ודאגה אמיתית והתעניינות אמיתית וזה מילא לי את הלב עד שהתפוצצתי כמעט). 

 

אז למה? 

למה זה קשה לגבר שמוצא בי עניין, להתאהב בי על מלא? 

 

 

אין לי אף אחד בלב כרגע. אף אחד. 

 

*

מה שמדבר עכשיו בפוסט הזה זו רק בדידות. 

 

אני רוצה גוף חם עם נפש אוהבת. שישכב עלי, ממש ככה, כשאני על הבטן, וינשום אותי אליו. אני רוצה להניח ראש ולהרגיש שיש לי על מי להישען. 

 

 

נכון 

יש לי חברים ומשפחה ובלעדיהם כנראה שכבר מזמן הייתי אבודה. 

אבל אין תחליף לאהבה אינטימית. אין. 

 

רומנטיקנית מסריחה. 

 

 

לפני יומיים. שני, 16 בספטמבר 2019, בשעה 10:24

שאת חודשיים on your best behaviour

ואת מדלגת לביקורת אצל האורתופד כי את בטוחה בביזיליון אחוז שאת יכולה לחזור להתאמן. 

ואז הוא אומר לך: או שאת נכנסת לניתוח, או שאת לא מבצעת יותר ריצות, קפיצות, כוח מתפרץ, מכרעים, סקוואטים, פתיחות רגל לצדדים. 

 

 

רוחי שבורה. 

 

פשוט ככה. 

*

בלי תגובות תודה. 

לפני 3 ימים. שבת, 14 בספטמבר 2019, בשעה 22:29

גוסטב קלימט. 

 

*

קלוז אפ. התמונה תלויה במרכז הסלון שלי.

 

 

אומרים שזו אלת האהבה

 

 

 

לפני 3 ימים. שבת, 14 בספטמבר 2019, בשעה 18:23

אני אוהבת להירדם כשברקע צליל פעמוני רוח. תודה לשכנים מקומת הקרקע. 

 

זה עושה לי חשק גדול לעבור לגור במושב, יש מושבים כ"כ יפים במרכז. לפתוח שם את הסטודיו. לאמץ כלב. להכין בית. לעצמי. לאיש שלי (איפה אתה יא חתכ'ת קקה). 

 

בכל פעם שאני מתעמתת עם המחשבה שיכול להיות שאהיה אימא יחידנית אני מתכווצת וישר בורחת לפנטזיות על זיונים בלתי נגמרים, חדירות, ליקוקים ותשוקה תשוקה תשוקה. 

 

הייתי רוצה שמשהו אחר יוביל את הלך הרוח שלי מלבד תשוקה. לצערי, זה כל מה שאני מרגישה כעת. תשוקה לטרוף את החיים, להתחרמן על החיים. אני רוצה אהבה טובה אבל אני שמה לב שהיצר שלי מוביל אותי יותר מכל דבר אחר. 

*

הרבה אורגזמות. הרבה רגעים יפים שנצרבו לי בזיכרון. הרבה חיוכים בחושך. הרבה תאווה. המון. טונות. ים. סדינים ספוגים בריחות האלה. 

*

אני מכורה לריח. אני אוהבת להיות מחוזקת. אני אוהבת לעטוף. אני אתאהב בך כשתניח ראש על הירכיים שלי, זה אומר לי שטוב לך. איתי. 

 

כמה זמן זה לא קרה כבר. 

*

 

מרגישה מופסדת. 

 

 

 

 

לפני 4 ימים. שישי, 13 בספטמבר 2019, בשעה 17:18

הסיבה שאני דורשת שמי שאיתי יהיה *רק* איתי היא כי נדירות, ממש, ספורות הפעמים בהן גבר רצה להיות *רק* איתי.

 

כל אחד מדבר את מה שכואב לו. 

 

אני לא אוותר על מה שאני ראויה לו. ואני ראויה לאיש אחד שירצה להיות רק

איתי. 

 

נקודה. 

 

*

חוצמזה, קונדומים זה ממש סיוט. 

 

לפני 6 ימים. חמישי, 12 בספטמבר 2019, בשעה 14:28

אוף. 

נראה לי שאני בחורה ממש נורמלית. זה ממש מבאס!

*

 

 

 

כתבתי את הדברים הבאים לפ' 

אבל לא שלחתי 

זה חייב לראות אור 

ולכן: 

 

ככל שהזמן עובר כך אכפת לי פחות.
אני לא אתן לך לחדור אלי שוב. לא לגוף, לא ללב, לא למחשבות.
כל רצוני היה שתראה שיש מולך בת אדם, עם לב בועט ופועם, עם רגשות, אגו, חוסר בטחון, צרכים.


ההתנהגות הקיצונית שלך יכולה לספר לי רבות אודותיך.
איך רגע אחד אתה איש שיחה מדהים, קשוב, משתף, מעשיר, נוגע, מעסה לי את המוח ורגע אחר כך לא שאתה לוקח צעד מהוסס אחורה אתה דופק ספירנט ומשאיר לי אבק.

 

אם יש משהו שאני באמת לא יכולה לשאת זו ההתנהגות שלך של "הכל טוב, הכל הרמוני, אני חתיכת חרא שנעלם דקה אחרי שקורה משהו יפה אבל אין צורך לדבר על זה, כי אני חמוד וחייכן והכל ימשיך להתקיים כרגיל" ההתעלמות הזאת ממני. מהרגשות שלי. הלגיטימציה שאתה מקבל על זה. וואו.

אם רק היית יודע כמה אני מתעבת אותך בדקות האלה של הזיוף הזה.

בכל פעם שנעלמת או כשהפכת לגוש קרח, האשמתי את עצמי. כדי להוסיף על זה, כשניסיתי לדובב אותך הפעלת עלי כל מניפולציה רגשית אפשרית. תמיד אני לא בסדר.

אתה מסוגל לעשות דברים איומים לאנשים ועדיין לחשוב שהכל אצלך סבבה. מושלם.

 

אז אני אכתוב את זה loud and clear:


אתה חתיכת חרא אגואיסט.
אתה מניפולטור בשקל.
אתה פחדן.
אתה לא יודע להכיר במה שהיה לך בידיים.
וזו הפעם האחרונה בהחלט שתגרום לי להרגיש משוגעת.

 

ותלמד כבר ללקק פוסי. יא אפס.

 

 

חמישי שמח! ❤