ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

תמיד זה אני מולי

(מתוך שיר. של א. בנאי)
לפני יום. 1 באפר׳ 2020, 20:00

מחזיר אותי לילדות. תקופה בה הייתי שקופה. בזמן שכל המקובלים המהממים היו יכולים למשל להיות וראליים עם AMA אני הייתי יכולה רק לדמיין (והייתי מדמיינת, חופשי) איך זה להיות אהודה ומעניינת וכזו שרוצים להיות בחברתה.

 

 

זה מפליא אותי. למה זה מפליא? כי היום אני כל מה שהייתי מדמיינת, אני אהודה ואהובה, אני חשובה ומעניינת ועדיין הנחיתות מכרסמת בי, כמו למשל

למה בחיים לא אעלה פוסט "שאלו אותי הכל" כי הקיץ של אביה קרה לי כל הילדות. זה למה.

 

איזה פוסט מבולגן.  

כמות הפעמים ההתאמנתי השבוע: חמש. והנה השישי בדרך. נחמד הזום הזה. נחמד. 

 

(אגב, אני גם לא מצליחה לצלם את עצמי מדגימה תרגילים בדיוק בגלל הסיבה הזו. הנחיתות המזורגגת. גם כשיש את הפידבק הכי מפרגן בעולם. נחיתות מנצחת. וזה קקי). 

 

לפני 3 ימים. 30 במרץ 2020, 16:56

לא הפסקתי 

אבל כבר לא זורקת את עצמי לבור

ואיך את זה אני מצליחה לעשות? 

טיפול פסיכולוגי שאשכרה עבד! 

 

אז גימל כתב לי כעת אחרי שבועיים של דממה.

ואגב, הוא היה רציני לגבי "שהפסיכולוג והחברים ישאלו אותך מה איתך"

תבינו, אי אפשר לכעוס עליו. הוא נכה. אין, לא עובד לו הקטע האמפתי והאכפתי. מלבד לשבת עם עצמו לבד בחושך ולפזר לעולם "אני כזה, אני חרא של אדם, אני לא שומר על קשר, אני לא רואה חברים, מגיע לי שלא תרצי שנהיה בקשר אבל זה מה יש, זה אני, אני חרא"

 

לא בשבילי כל זה. לא בשבילי. לא יכולה להיות קקות יותר. אין. לא עומד לי על זה. 

 

 

תכלס, 

אחרי כל הזיונים, השאכטות, הצחוקים, השיחות. בסופו של דבר, רוצה שיהיה לך אכפת מספיק ממני, ג'נט המתוקה, כדי לשאול אותי "עיוני, איך השיניים? להביא לך משו?"

 

אפשר גם בלי העיוני, גדלתי באור יהודה זה מושרש בתוכי.

ואפשר גם בלי להציע לי משהו. 

 

 

אני ממש מבסוטה על עצמי היום, ניהלתי וסיימתי את השיחה הזו בנועם ובהבנה. תם ונשלם הפרק הזה בחיי.

 

 

לפני 3 ימים. 30 במרץ 2020, 8:53

קמת בבוקר וגילית שהג'ינס (עדיין) נסגר בלי בעיה?

 

 

כל השאר זה בונוס! 

 

 

לפני 4 ימים. 29 במרץ 2020, 17:32

נזכרתי בעוד פרט. 

היה לו מחבט יתושים*. אני זוכרת איך נכנסתי לדירתו הקטנה והחמימה בפעם הראשונה, הייתה לי כזו תעוזה בגיל 21. לנסוע עם הרכב של ההורים, בלי ווייז, לאיזה שמקום בתל אביב (לחטוף דו"ח חניה), ולהגיע לדירה של זר מוחלט. של איש שלא הכרתי מעבר לכמה הודעות פלרטטניות.

 

הייתי כזו פעורה. ועוד חשבתי שאני יודעת הכל. פישרית בת 21.

זה היה מפגש מאד קצר וממוקד. אך לבבי וחייכני. הוא לימד אותי איך למצוץ (תודה על זה! אבל לא באמת הייתי קשובה) ואז למיטה, על ארבע לקבל זין ענק עמוק פנימה.

 

התחבקנו והלכתי הביתה. זה היה באמת כזה פשוט.

 

*הוא חבט על ישבני איתו! חצוף 😊

 

לפני 4 ימים. 29 במרץ 2020, 17:24

לק אדום או כחול כהה? 🙄

 

#נרקבתי 

לפני 4 ימים. 29 במרץ 2020, 10:57

 

 

"היי, אני ואני ואני ואני, ועוד אני, הנה כל הדברים שלגמרי עושים לי את זה אני פשוט חייב לכתוב *הכל* בלי סימני פיסוק כי זה בזבוז של תווים, אני מוכן לעשות הכל, אני מתאים לכל מצב, אני רוטט אני נשלף, אני חד פעמי, אני רב פעמי,  אני כל מה שתרצי שאהיה, רק קחי אותי, קחי אותי בבקשה, למרות שלא טרחתי לרגע לקרוא אותך, לבדוק במה חפץ ליבך, מעמיד לי לספק ולרצות אישה, קחי אותי קחי אותי! אפילו אם את דומה לבבון לא מקולח, בבקשה, אני לא מצליח לשלוט על הידיים שלי והן ממשיכות להקליד שיט שלא מעניין אותך, כי לא באמת אכפת לי ממך, רק חשוב לי שתהיי נקבה ותעשי בי מה שבא, אני רק רוצה לממש את כל המאווים *שלי* דרכך" 

 

 

השעה עשר וחמישים. סיימתי לנקות פאנלים, לשטוף את הסלון ומטבח, לנקות ארונות מטבח. נשאר להיום: להיחנק מכל חומרי הניקוי שריססתי, מרחתי ופיזרתי בשרותים מקלחת. שמישהו יעצור אותי (לא, נו, באמת, שמישהו יעצור אותי!) 

 

*לא כל הנשלטים יא חתכ'ת קרציות. 

 

לפני 5 ימים. 28 במרץ 2020, 11:38

שכל השרצים ייצאו מחוריהם החשוכים ויחפשו איפה להתנחם. 

אז הבחור הזה לפני שבעה חודשים בערך, קבע איתי דייט, אחרי שבוע של שיחות ארוכות (מה שאני לא עושה בדרך כלל). לא רק שהוא לא הגיע, הוא גם לא כתב לי, הוא פשוט נעלם. טרילילי לה הופ.

 

נקטתי בגישת "שפטרנו" ומחקתי אותו  מהפייסבוק, אינסטגרם וגם וואטסאפ. כעבור חודשיים, כאילו דבר לא קרה ושום דייט לא הוברז, הוא שלח לי בקשת מעקב באינסטגרם.

 

כמובן שמחקתי מבלי לבזבז על כך דקה נוספת של מחשבה. 

 

והנה. היום, הקורונה שברה גם אותו. 

 

ואני תוהה לעצמי 

כמה, כמה מעוררי רחמים אתם עוד יכולים להיות? 

 

 

 

לפני 6 ימים. 27 במרץ 2020, 15:15

מרגישה שאני יוצאת מהקיפאון, מחוסר החשק ההגיוני שפקד  אותי. אני מבינה שאין לי שום ברירה אלא לקרוע את התחת. פאקינג אייי יש לי משכנתא לשלם! 

 

ואז, דקה אחרי שסיימתי לאמן אונליין קיבלתי את זה:

 

זו תחושה טובה יותר מכל וויד טוב שיש. 

 

לפני שבוע. 26 במרץ 2020, 10:23

עכשיו זה באמת בידוד. קיבלתי הוראה להישאר בבית משום הצינון שפקד אותי ומסרב לחלוף. עוד יומיים במידה ולא אתאושש תשלח אלי ניידת מד"א. טוב לעבוד במערכת הבריאות עכשיו. העבודה שלי דואגת לבירוקרטיה והתפעול המעצבן של שליחת ניידת. 

 

אני לא ממש לחוצה על עצמי, יש לי וויד לשבועיים לפחות. יש לי כסף בבנק (כלומר יש לי עוד 10 ש"ח מינוס ואז הגעתי למסגרת 😂), יש לי נטפליקס שמרדים אותי יופי טופי. והכי חשוב. יש לי שני ויברטורים.

 

 

רק עשר בבוקר, אני מרגישה שכבר ארבע.

 

 

לפני שבוע. 25 במרץ 2020, 9:42

יכולתי לכתוב פוסט ארוך שמתאר את שעברתי אמש במסגרת הדיי ג'וב. הרבה דמעות ועצבים. לרגע תהיתי: למה אני משקיעה איפה שלא מעריכים אותי?

גיליתי על עצמי כמה דברים מעודדים בעקבות המשבר הקטן מאתמול: כשזה מגיע לפגיעה ישירה בי כדי לכסות ולטייח דברים אחרים שקורים כאן, אני הופכת ללוחמת מוצלחת.

 

אתמול נחצה הגבול ואני הצהרתי בלי לפחד "עד כאן"

 

אני עושה הכל על מנת להימנע ממשחק לא נקי. אבל אתמול כבר התקשרתי לעורכת דין לענייני עבודה. מה שקורה אצלי במשרד זה מחדל. No more!

 

אם זה לא גילוי יפה ונהדר, מה כן? 

 

☺️☺️

 

אתמול העברתי פילאטיס זום ראשון. היה *אדיר*. זה היה סיפור הצלחה, הם היו הכי מתוקים וקשובים שיש וסיימנו במחיאות כפיים. היה כל כך אדיר שהם רוצים לתפוס עוד שעה בשבוע. אני מאושרת! 

 

 

אחרי השיעור המוצלח, הכנתי לי מרטיני הבית, הדלקתי ג'וינט, הפעלתי בספוטי מוזיקה קולומביאנית והתחברתי לשעה של אימון משולב ריקוד עם חברות שלי. 

 

 

החזרתי אמון לעצמי. הזכרתי לעצמי מה חשוב לי, מה השליחות האמיתית שלי. 

הלב שלי התמלא שוב. הלכתי לישון עייפה ומחייכת.