תמיד זה אני מולי

אתמול צפיתי בפרק הראשון של הדוקו על אביתר בנאי. 

איש עמוק, מוכשר, מעניין 

וכל מה שרציתי ודמיינתי היה איך וכמה נעים להתכרבל איתו ולהסניף לו את הצוואר. 

ממליצה לכם לצפות.

אתם לא חייבים לאהוב את שיריו למרות שאתם סתומים אם אתם לא אוהבים, אבל לראות את המסע שלו, דרך עיניו, דרך מה שזוגתו מספרת. 

הו, הלב שלי התרגש כל כך כשהם סיפרו על איך הכירו. 

היא אמרה שהיא הרגישה משהו כל כך חזק ממנו, שהיא לא הצליחה להביט בו. 

ואני חושבת לעצמי ושואלת 

מי? מי היה לי בחיים שידעתי להרגיש ולומר בביטחון - הוא שלי, אני שלו. גם אם אנחנו לא ביחד במובן הפשוט של המילה.

יש לי תשובה. 

היא לא באמת משנה. 

תרימי את הראש ג'נט אהובית מתוקה 

תרימי 

הזדקפי 

צאי לעולם 

אל תוותרי על הרעיון הזה 

שיש שם מישהו שהוא בדיוק לך ועבורך 

והוא חושב, מקווה ומייחל לאותו הדבר בדיוק. 

תרימי את הראש והביטי קדימה, לצדדים 

אבל אם תביטי לאחור יותר. 

*

באתי לכתוב בכלל שאני מחכה לפאקינג איראן 

בתור עובדת בית חולים ענקי 

אני רואה, שומעת ונערכת למה שהולך לקרות. במלחמה הקודמת הבטחתי לעצמי לא לעבוד יותר במקומות חיוניים. והנה, אני פה. נערכת. וחברים יש פה היערכות ענק! לא שבא לי להלחיץ..

וההמתנה הזו 

פאק 

זה גומר אותי. 

די כבר. שיקרה וייגמר וזהו. 

המוח שלי דייסה 

התחת שלי קציצה 

הבטן שלי גוש של רגשות רוטטים 

השדיים שלי הם מרשמלו מתוק 

החיוך שלי ממתיק סוד 

הלב שלי... 

פועם 

הנפש שלי כמהה ל

הפוסי שלי בסכנת טביעה 

העיניים שלי 

עייפות וטובות

הדברים הבאמת חשובים לא קורים כי אני. אני. 

וכל מה שאני רוצה 

רוב היום 

היא שתדחוף לי את היד לתחתונים ותקשיב איך אני 

גומרת ממש ממש יפה, ותקשיב אבל, תקשיב באמת לכל שאיפה, כל נשיפה. 

*

בחיי שזה ממש מרגיע אותי. 

גמירות שמיימיות וקצת וויד. 

מה עוד צריך בשביל מערכת רגועה. 

*

נזכרתי שבכלל רציתי לכתוב פוסט על מציצות. 

אבל זה יחכה, או שלעולם לא ייכתב. 

בשורה התחתונה 

אני הרי חיית שליטה 

שליטה היא בדמי וגם בעוכריי כי הכל אילוז'ן בסופו של דבר. 

אבל הו מיי 

אני מאד אוהבת לרדת, למצוץ, ללקק, להסניף 

להכתיב את הקצב! לתת את הרפרטואר, לשמוע אותך מפיק הנאה. זה נטו עניין של שליטה. 

וזה כיף לי. מאד. 

ספורות ומעטות הפעמים בהן אפשרתי לפרטנר שלי "לזיין לי את הפה". 

גם כי זה מטרגר אותי מאד ומכניס אותי למקום לא טוב מנטלית, 

וגם כי אני מעדיפה לשחרר את השליטה שלי במקומות אחרים בלונה פארק הזה שנקרא מין. 

כל זאת ועוד 

כנראה שלעולם לא. 

יאללה ביי חזרתי לעבוד. 

לא בא לי לכתוב למען האמת. אני מעדיפה להדליק עוד ג'וינט ולדחות את מה שאני לא רוצה לכתוב עוד קצת. עצם הכתיבה כאן מפגישה אותי עם עצמי, זו שאני פחות מעוניינת לשוחח איתה כי היא מעזה להרגיש. 

רציתי לספר לאיש הצלילים על החלום המתוק שחלמתי עליו, חלום שהוא קצת המציאות, לרגעים קצרים, לפעמים. משהו עצר בי. אולי הפחד להיות חשופה ככה, שזה מצחיק אותי, כי הוא פאקינג דר' למדעי הפוסי שלי והוא מכיר כל פיסת עור בי. 

אבל לא כל פיסת נפש.

עברו שנים מעטות מאז שהרגשתי שאני רוצה ומסוגלת להתכרבל בתוך מישהו ובאמת לנשום שם, במרחב הזה. אתמול התכרבלתי בו, יכולתי ורציתי להישאר שם עוד, ועוד קצת אבל נבהלתי. הרגשתי קול פנימי שדוחף אותי לזוז, להתנתק. 

תודה לך איש הצלילים 

על שאתה גורם לי להרגיש. 

על שאתה גורם לי להרגיש יפה. 

על שאתה נהנה ממני ומוצא אותי מעניינת (וחופרת)

תודה על העניין שאתה מביא איתך 

ועל השקט 

ועל הצחוק 

ועל היופי הנערי והמחרמן

ותודה על המוזיקה שמרגישה כמו שוק חשמלי ללב שלי כמעט בכל פעם 

*

החלטתי להישאר במקום העבודה 

זה היה כרוך בהצבת תנאים וקבלת קידום משמועתי בשכר וקבלת עוד כמה סמכויות שביקשתי. ביום שלישי הצוות הדבילי שלי ערך לכבודי הרמת כוסית, על שהפכתי את ההחלטה. 

ובכלל, אני מוצאת שאני אשכרה נהנית מהעשייה, שהפכתי למשמעותית ובעלת השפעה, מכתיבת דרך בארגון ענקי. זו תחושת סיפוק שהייתה חסרה לי מאד, והנה. 

*

הייתי הבוקר בסדנת אפיה ללא גלוטן. 

אני ואפייה ממש, אבל ממש לא חברים. רוב הסדנה פיהקתי ורציתי למות. אבל השתתפתי והכנתי מלא דברים. 

את כולם, כולם!!! בייגלה אכלה בתיאבון רב. 

מרגישה שכבשתי את האוורסט. הורה לילד שאינו בררן קיצוני לעולם לא יבין. 

*

אבל נכון לרגע זה 

קצת עצוב לי בלב. 

לא שואלת למה 

נותנת לזה להיות 

ולחלוף.

שתדעו לכם 

שזה מאד קשה 

למצוא בולבול טוב 

שמחובר לאדם טוב

ולפעמים כמו ממש עכשיו ברגע זה למשל, זה ממש ממש ממש

כל מה שאני זקוקה לו. 

לחדירה טובה 

כזו שתשאיר אותי... נפעמת. 

כושילראבקקקקקקק! 

לא רוצה לשמוע ממכם מילה, ולמטומטם האירעי שיישלח הודעה בה הוא מציע את עצמו ואת איברו - תיזהר!  אני אכזרית היום. ככה אמרו לי. 

איזה עוד שיעורים מזמנים לי חיי האימהות לבייגלה? 

אני מרגישה מובסת. בא לי לרקוע ברגליים ולצעוק שכלום ממה שקורה לא הוגן. למה דווקא לי. למה בכל הלבד הזה ובחניקה הכלכלית הזו אני צריכה עוד קשיים? באמת, רחמים עצמיים במיטבם.

בייגלה שלי 

היא ילדה נפלאה. היא מצחיקה, מאד, ויש לה אהבה מוזרה לסרטוני unboxing של משחקים קטנים, ויש לה אחלה חוש קצב ואהבה לשפה העברית, היא חכמה מעבר לגילה והיא כזאת ילדה סקרנית! היא ממש שואלת הכל. הרבה. היא יודעת לשתף את הרגשות שלה בפניי, לתת שם לתחושות שעולות בה, היא משתפת בפחדים שלה ובחלומות.

בחיי, ילדה מתנה. בול למידותיי. יש לנו את הדברים שלנו. השקט שלנו. אני אוהבת אותה. והיא אותי ("אמא, תודה שאת דואגת לי" מכורה שרופה עליך אימא שלך!)

אבל האתגרים, הם קשים ומתסכלים. ואני כל הזמן ברגשות אשמה. שאני לא פועלת נכון, או לא פועלת בכלל, או שאני באובר דואינג, או שבכלל אולי אני מפספסת משהו רציני מאד, די כבר אין לי כוח לחשוב. באמת. אין לי יותר כוח. אני מרגישה כל כך לבד בחוויה הזו. גם מי שהכי קרוב אלי, לא יצליח להבין. כי הוא לא חי את זה. בכל רגע. וכי בייגלה לא גדלה ברחם שלו. אלא ברחם שלי.

אז בייגלה הנפלאה סובלת מאד מחרדת קקי. כמה סובלת? הדבר מנהל את חייה. כמה סובלת? מונעת מעצמה אוכל. כמה סובלת? התקפי בכי וקריעת ים סוף עד שהיא מתרקונת.

ובייגלה בררנית אכילה מצטיינת. או כמו שאמרה לי היום אשת מקצוע שאני מאד מכבדת "מקרה לא רגיל".

קיבלתי לראשונה הכרה בקושי *שלי*, היא ראתה אותי, את תסכוליי והמליצה לי ללכת לליווי רגשי כי קשה להיות בזה לבד. 

ואני כועסת, כועסת על כל מי שביטל את הדאגות שלי ואמר לי שזה כלום. כועסת על כל מי ששופט אותי ואת צעדיי, כועסת על כללללללל מי שמעיר לילדה שלי על מה אכלה, מתי אכלה, למה לא אכלה.

כועסת שהגן פספס פעמיים בשבועיים והילדה נחשפה לגלוטן. 

ועצובה.

כל כך עצובה 

שלא פעלתי יותר בתכיפות 

ועכשיו צריך לשלם הרבה מאד כסף ולהיכנס לתהליך ארוך מאד. 

לנגד עיניי אני רואה את בייגלה 

בגיל 6

כששיערה ארוך ומלא 

לחייה עגולות וסמוקות

בטנה רגועה 

אוחזת שיפוד ביד אחת

וצ'יפס ביד השניה 

ואימרו אמן. 

אני לביאה 

אבל התעייפתי 

מאד התעייפתי.

אני מפחדת 

שמרוב שאני מחזיקה הכל (לא באמת מחזיקה זו אשליה לדעתי, כי בשמונה בערב אני מבצעת שאט דאון ופשוט לא מצליחה לתפקד, בקושי להתקלח)

משהו רע יקרה לי. 

ואיזו דוגמא אני משמשת לבייגלה כשאני מתנהגת באופן הזה?

סגור לתגובות. תודה.

בלי שאף דמעה לא תרד לי 

אימא התקשרה היום להודיע שסבא אינו עוד. היא ידעה שבייגלה איתי ושתינו היינו אסופות מאד במהלך השיחה.

העברתי עם בייגלה ארבע שעות של משחקים וכיף עד שנרדמה וגם עכשיו כשהיא כבר ישנה במיטתה החמה, לא יוצא הבכי. 

מה מציק לך שאת לא בוכה? זה מדד לעצבות? זה לא. 

אז כתבתי הספד בעיניים לא מטושטשות ובאף לא מנוזל. 

אני יודעת בדיוק מתי זעקת השבר תצא ממני 

כשאחבק את אבא. אני יודעת. 

סבא שלי איננו עוד בין החיים. והלילה נקבור אותו. כמו הצדיק שהוא תמיד רצה להיות. 

אני אוהבת אותך תמיד סבא'לה. 

בשבוע האחרון גיליתי מחדש והבאתי לביטוי את היכולות שלי להזיז הרים ולנהל כאוס ביד רמה.

זה לא חמק מעיניה של המנהלת הישירה שלי שפגשה אותי הבוקר בזמן שחיכיתי לקפה ואמרה לי "אני דואגת לקדם אותך. מה את רוצה לקבל? אני לא מעוניינת שתעזבי, מה צריך כדי שזה יקרה?"

לקחתי שעה לחשוב (ובו זמנית ניהלתי פגישה קריטית עם שלושה אנשים פלוס התכתבות וואטסאפ לכיבוי שריפה בעוד מקום)

הגעתי אליה למשרד ונקבתי בתנאים שלי להישאר. 

קיבלתי העלאה משמעותית בשכר, כזו שתיתן לי אפשרות לצמצם במעט את המינוס, שיחיה. והוא יחיה (כי אני יחידנית ומפוזרת ותראו לי איך בישראל אפשר להתקיים ממשכורת אחת ולשלם שכד, גן, חשבונות, סופר, ואוכל מיוחד לצליאקית).

אבל הכי חשוב, קיבלתי פס לעבודה מהבית! ארגון ענק שאין בו שום עבודה מהבית, לאף אחד, אלא אם יש מלחמה (הבנתי שיש דיבור חזק על איראן שוב?)

באוקטובר יתחיל קורס שאני מאד רוצה ללמוד: הדרכת תנועה לגיל הרך.

השכל אומר: תישארי בעבודה שלך. יציב. קרוב לבית. יש לך ממלכה קטנה ולא יושבים לך על הווריד. מתאים לך ללוז של בייגלה ושלך. 

הנפש: לכי ללמוד וצאי לעצמאות.

הנשמה:  "ג'נט, שבי על זין של מישהו ושחררי. פשוט, שמישהו יביא בך ואל תחשבי על כלום. שימי בצד. שששש... שקט. הנה, את נרגעת. תכף הדברים יתבהרו ואת תבחרי נכון".

יחד עם הבשורה הנפלאה על השכר והתנאים קיבלתי ממנה הערכה אמיתית על העשייה שלי. אני והיא לא מסתדרות, אבל היא מעריכה אותי מקצועית. היא רואה ומרגישה את השינוי שחוללתי. 

וזה יקר לי מפז. זה מרים אותי. 

השבוע הזה היה רצוף תקלות, עצבים, כאוס 

ואני זרחתי וניצחתי על התזמורת. זכיתי להערכה רבה גם מהצוות שלי, הלא הם הכיתה הטיפולית שלי. והם באמת, כאב ראש אחד גדול, כל אחת ואחת מהם. אבל היי, הם יצאו מהתחת של עצמם וראו כמה אני דואגת שיהיה להם סבבה. וגם זה, כל כך מרים לי ואותי.

אני לא יודעת מה מטרת הפוסט הזה

אולי סתם להקיא את המחשבות החוצה? אולי כדי לפצח מה נכון לי עכשיו? מה ישרת אותי באופן הטוב ביותר, כדי שאהיה אימא נוכחת לבייגלה עם רווחה כלכלית?

הראש שלי מוצף. יש לי מאה טאבים פתוחים לטיפול. בייגלה בראש. בייגלה המתוקה שלי שאיכשהו אכלה משהו עם גלוטן וסובלת בטירוף כבר יומיים ואני מלאה תסכולים על הגן. 

אני לא יודעת שוב, איפה להניח את הדאגות שלי. 

אני רק יודעת שכל מה שקורה עכשיו: התנועה, העשייה, החשיבה המאומצת, העומס המנטלי

כל אלו עדיפים על קיפאון, דיכאון ודריכה במקום. 

נראה לי שיהיה בסדר ממש תכף. 

"רגש לא מבקש רשות. הוא מגיע.

הבחירה היחידה שלך היא אם להלקות את עצמך עליו, או להניח לו להיות רגע".

כשמעשנים וויד בקביעות. לא זוכרים חלומות. אבל אני תקולה. אני זוכרת מה חלמתי. 

הגוף נח אבל אני קמה עייפה. 

מה שאני מסלקת מזמן ערות או "שמה בצד" עולה בשינה.

ג'נט של לפני כמה שנים הייתה מסמסת לו ומספרת לו, שהיא פגועה. שהיא קיוותה לתו סיום. הייתי כותבת לו שיש ביננו אינטימיות מינית אבל אנחנו זרים מוחלטים. 

כי הייתי רוצה שייראה ויבין 

שיש פה נפש. שציפיתי לתקשורת אחרת. 

אבל זה מיותר. זה לא ישנה שום דבר. אז השמעתי מה כואב לי. ו...? 

אז ג'נט של היום מעבירה את השיחה המדומיינת הזו לארכיון. 

שוטפת פנים 

מצחצחת שיניים 

מכינה אוכל לילדה לגן 

בוחרת בגדים 

מסמיקה לחיים עם צבע 

ויוצאת ליום שלה. 

*

ומחכה לערב 

למפגש עם איש הצלילים 

שמלטף ומנשק את כל מי שאני 

שמגיב בסקרנות ופליאה 

אלי 

שהחיבור אליו עושה לי חשמל נעים בעורף ובאוזניים 

בערב נתכרבל 

אני, הג'וד ואיש הצלילים. וייכאב לי בלב. אבל לפחות אהיה מחובקת בזרועות נעימות. 

המפגשים עם איש הצלילים (הלוחש לאורגזמות) הופכים עם הזמן לעמוקים יותר. אני מרגישה נעים, להתכרבל איתו במיטה, להחזיק אותו קרוב לחזה. אנחנו יכולים לדבר הרבה ויש רצון גם לעשות דברים שאינם מין ושיחות מרפסת. אבל הזמן יקר, ובזמן המועט שיש לנו, אני מאד נהנית לראות אותו ואת הגוף היפה והנערי והחלק והמקועקע שלו עושה דברים לגוף הרך, העגול, הנעים והיפה שלי.

הוא "איש הצלילים" גם משום הצלילים המתוקים והמחרמנים שהוא מפיק בזמן שהוא אוכל ושותה אותי, גם בגלל המוזיקה הנפלאה שהוא יודע להכיר לי ותמיד בזמן הנכון. אנחנו יכולים לדבר בשפת המוזיקה יום שלם. אתם יודעים כמה זה נדיר? 

זו ממש ברכה, להכיר מישהו באמצע החיים שמביא איתו שקט, רוגע, נעימות קיצונית, שרואה אותך בלי להצביע, פשוט רואה. 

*

נוכחותו של אדון מים רדודים הולכת ויורדת, לא נפגשנו חודש. אני מבינה כמה הפער הזה לא ניתן לגישור, וגם לא צריך. הוא איש יפה ומצחיק אבל הוא כמו רעל עדין לחיים שלי. 

*

אני רוצה להילקח, מאד 

ואני רוצה זיון שיפרק אותי, כן 

ואני צריכה להרגיש אותך ממלא אותי 

ומרוקן.

וממלא

ומרוקן.

אני רוצה ללקק ולמצוץ ולהרגיש איך אתה מתמכר עד שבלי לשים לב, אתה שבוי.

אני זקוקה גם לאנרגיה הזו. 

להיטרף. להילקח. אבל תמיד תמיד - שתראה אותי. 

כמו שאני תמיד תמיד, רואה אותך.