תמיד זה אני מולי

בשום צורה מעבר לקשרי דם 

וגם זה, לא ברור למה זה צריך להיות קשור אלי. 

ועדיין אני 

דואגת

לא ישנה 

בחרדה 

חושבת בלי סוף, כמה אפשר לחשוב, אלוהים, המוח שלי רץ בלי הפסקה. אני לא יכולה עם זה יותר. שום וויד שבעולם לא מכבה את זה. 

מנסה לייעץ מרחוק כי אני לא נכנסת לשיט המשפחתי הזה ויהי מה, רק זורקת פירורים של תובנות ומילים. תכתבי לו ככה. תגידי לו ככה. תקרבי אותו אליך ככה. תגידי לה לעשות ככה. 

 איזה חרא. באמת, חרא של מצב. 

ואז מנסה להתרחק ולסתום, 

ואז קופאת ובוכה 

ואז מרגישה לחצים בחזה

ואז  עצובה 

ואז לא נושמת 

ואז שוב בחרדה 

וכל הזמן הזה אני אומרת לעצמי שזה נפרד ממני. זה נפרד ממני. זה לא שייך אלי!  אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי אבל אי אפשר באמת לצאת מדעתך כשאת אימא. זו ממש לא אופציה כשאת אחראית על הקיום של בת 4. 

גם הבת שלי, שיצאה לי מהרחם, גם היא נפרדת ממני. ואני כל יום אומרת את זה לעצמי. מתרגלת את הנפרדות, אלוהים זה קשה לי כל כך. 

זה השיעור שאני עוברת עכשיו 

או כל החיים 

להפסיק לחוות דברים שאינם קשורים אלי כאילו הם על בשרי 

להפסיק להרגיש כל כך נורא, להזדהות מדי, להרגיש מדי, כן זה מדי, מדי להרגיש הרבה יותר מדי. אני לא יכולה. קחו את ה"מתנה" הזו של הרגישות, האמפתיה, הצורך בשליטה.. קחו את זה ממני. 

עמדתי הבוקר מול הצוות שלי וסיימתי את השיחה שערכתי להם ב"אני כל כך מאוכזבת מכם. מדברים כל הזמן על להרבות בטוב ובפועל רק מחפשים להתחשבן אחד עם השני. פשוט מאוכזבת ממכם בטירוף".

דרופ דה מייק. חזרתי למשרדי והמשכתי את היום שלי עם רגשות מעורבים. מצד אחד, הם קקות, אחד אחד. מצד שני, הם סתומים ואין בינה, אז מה אני מצפה? הם כל כך לא רגילים לשמוע אותי מדברת אליהם ככה, אבל באמת שנחצה גבול של טמטום שאי אפשר היה לעבור על סדר היום.

ובכלל כל מה שמעניין אותי זו בייגלה 

והסבל שלה מכאבי בטן 

ומעצירות של שלושה ימים

ומחוסר האונים שלי 

והמתיקות שלה והאומץ שלה והפתיחות שלה לשתף אותי בפחדים שלה 

ואני חותכת כל יום מוקדם כדי להוציא אותה לפני הצהרון. כי הלב שלי באמת נשרף. אבל בצד השני של זה המחיר הוא משכורת זעומה. 

כסף יבוא וילך, מה אני אזכור בעוד כמה שנים?

אח. מחניק לי. 

אבל היי הולך מצוין באמא חטובה. 

הדיכאון הזה עלה לי ב 7!!! ק"ג תוספת לגוף הממילא עסיסי שלי. 

עכשיו, לא אשקר: 

אני אוהבת את מה שזה עושה לשדיים שלי 

וגם לטוסיק. ולאגן. 

ובכלל, יש משהו מאד סקסי בג'וסיות הזו 

אבל זו לא אני, זו פשוט לא אני. 

וגם, מתגעגעת מאד לאנרגיות הגבוהות והטובות שהגיעו יחד עם אכילה בריאה ומאוזנת, ולג'ינסים, הו, הג'ינסים! 

ועל כן! אני חוזרת לאימא חטובה כמעט שנתיים אחרי שסיימתי בהצלחה וירדתי כמעט 11 קג.

אני אישה עקשנית - הדברים קורים רק כשאני מחליטה. 

וחזקה 

ומתוקה 

ורכה

ומעצבנת

ומוצפת 

וזקוקה לשקט 

וצריכה סביבה מרימה 

אבל גם שקט! 

ובכלל, לא הבאתי ביד 27473728 ימים וגם אין לי חשק לזה

ולא רוצה שייגעו בי 

או יחדרו אלי 

או ייקחו ממני דברים 

או לתת דברים 

לא רוצה 

הנה קצת ציצים עסיסיים לפני ירידה במשקל 

רוצה קודם כל, להשיב שליטה אלי, לחיים, להכניס שוב את האור והשמחה 

להזיז הרים כמו שאני יודעת לעשות 

הנה. זה באמת מתחיל לקרות. 

תישארו איתי 

כי עוד מעט ג'נט עם שמחת החיים חוזרת 

וזה אומר שיהיה כיף. יהיו ציצים. סתם. 

 זה מה שלבשתי בחמישי 

מה שלא יקרה שוב 

כי העובדים שלי כמעט התפגרו. 

רק כדי לשחרר את הנשימה 

כלומר כדי להעז לנשום קצת עמוק 

את כבר עם המון שנות ניסיון בעמוקים 

תני לגל לקחת אותך ולפלוט אותך אל חוף (מבטחים!)

הנה. כותבת. אני כותבת! 

אני כבר ממש מדמיינת איך יראה המפגש הראשון שלי אצל פסיכולוג, אני אתחיל מלומר את מה שלא אמרתי לאף מטפלת שלי מפורשות: נפגעתי מינית בילדות ובנערות בתוך קשרים ממושכים. אני רוצה לומר את זה בקול ומשם, לקחת את זה הלאה. אני מעוניינת בריפוי שלא יבוא, אבל כן בשינוי. אני חושבת המון על מה אני מעבירה לבייגלה. איך היא תתפוס אותי בעיניה בעוד כמה שנים?

כאימא מתבודדת? כאימא שלא עושה דבר וחצי דבר למען עצמה? מה היא תלמד מזה? 

מעוניינת בשינוי. אם יבוא ריפוי, אדרבא. 

אין לי עניין לחטט שם, בצלקות, אני יכולה ורוצה לספר מה היה, מה נעשה לי ומה קורה לי היום בתוך יחסים אינטימיים, רגשיים. שהם פשוט וקל נהיר וברור: תוצר של החוויות המוקדמות שלי. 

מעוניינת לתקן דפוסים. מעוניינת. 

[כאן אפשר להכניס מקרה משמח: אדון מים רדודים סימס לי אמש אחרי חודשים של שתיקה והיעלמות מצידו. מחקתי את השיחה ואף הרגשתי נפלא עם זה]. 

*

נכנסתי לסחרור רע אבל אני מרגישה שאני בסופו. חוזרת למוטב במהירות של צב, אבל לפחות חוזרת. שיחה עם חברה שלא פגשתי חודשים קרובים (רק בגללי) שימשה כזרז. אני האחרונה להודות שלפעמים צריך להיעזר ביד המושטת אליך לעזרה. 

אני צריכה עזרה. 

ואחרי שממש הספיק לי כרגע לכתוב על זה 

אני רוצה לכתוב על החוויה שלי כאימא לילדה צליאקית, בררנית אכילה מהסוג הקשוח ביותר, בחגיגות על האש ביום העצמאות. 

הילדה שאכלה בקושי, פיתה בלי כלום, וואפל לל"ג, ושני מרשמלו. 

אותי זה לא מפתיע וגם לא מאכזב, אני מכירה את בייגלז שלי. אבל התגובות הו, התגובות מסביב לשולחן, השאלות, ההצקות הישירות אליה (הדפתי כל אחד שהעז להטריד אותה קולינרית). 

לא היה לי כיף. 

גם לא היה לי כיף לראות איך כולם נהנים מאוכל. 

ילדות בגילה, דופקות שיפוד, מנשנשות צ'יפס. כה טריוואלי. 

הבעייתים בחבורה אכלו נאגטס או שניצל תירס. 

ובייגלה שלי, חזק בפיתה בלי כלום. היא אכלה רבע ממנה. 

וכך יצא שבאירוע משמח שכולו אוכל 

נכחה ילדה מתוקה מתוקה 

אבל רעבה (מבחירה שלה)

ועצבנית 

ועייפה 

ולא היה לי כיף, כבר ציינתי? ואין בי שמחה.

*

נסיים בהכרת תודה 

1. תודה על משפחה אוהבת. 

2. תודה על בייגלה שהיא פלא עולם. 

3. תודה לך ג'נט, שאת נותנת צ' אנס וחוזרת קצת לדבר עם עצמך. אני יודעת שזה ממש ממש קשה. 

חלמת שאני מסבן אותך במקלחת. 

שבע ותשע דקות בבוקר, וזו ההודעה שמופיעה לי על הצג. 

אם ההודעה הזו הייתה נכתבת לפני חמש שנים, והיינו עדיין רווקים.. אולי הייתי מכשכשת בזנב, קופצת מאושרת "הו! הוא חוזר אלי" והיינו מגשימים את החלום המסובן וחיים באושר ואולי הייתי אמא לילד שלך.

זה אומר גם שלא הייתה בייגלה, באותו עולם דמיוני ומקביל.

אבל הבוקר הזנב שלי היה בין רגליי. ושום שמחה לא הרגשתי "הו, הוא חזר" נאנחתי.

כשנפגשנו לפני כמה חודשים שאלתי אותו, מה יש בקשר עם זוגתך שלא התקיים איתי? במילים אחרות תהיתי מדוע איתי הקשר לא הבשיל, לזוגיות וילדים.

כמה נעלבתי כשהוא אמר "היא פשוט הבינה אותי. היא הבינה אותי. הרגשתי שאני יכול להיות פגיע לידה".

ואחרי שסיימתי להיעלב וחזרתי לחשוב בהיר יותר נזכרתי שבעצם, אני זו שלא באמת רצתה להבשיל את היחסים צעד קדימה. כתבתי תמיד על הרצון שלי להיראות, שמי שאיתי יראה אותי, יכיר בצרכיי, יראה את הנשמה שלי. תמיד הייתי עסוקה בזה עד שבכלל לא שמתי לב ש"הלו!!! את בכלל לא עפה על האופי שלו. אבל בכלל! והוא יהיה אבא גרוע".

ואין חדש תחת השמש. 

הראש עובד, שואל, תוהה, חרד, חופר 

והלב ברובו, כבד, כ ב ד.

תודה לאל שיש לי ילדה להיות עסוקה בה איתה. 

זה דיכאון 

זה דיכאון

זה דיכאון

ילדתי שלי היא הלב הפועם בי 

איתה אני חווה רגעי אושר טהורים

אני כל כך מתרגשת ממנה 

מהשיחות שלנו 

מכך שיש לה עניין בדברים ספציפיים (למשל, כוכבי לכת! בגיל 4!!! או לתפור תכניות מדעים כאילו זה צ'יפס, מה שנקרא זה לגמרי לא ממני.. אני הייתי עפיפון בגיל הזה, זה מהתורם הנפלא שבחרתי, בוודאות)

ולצד זה 

יש אותי 

(יש אותי בכלל?)

ואני נעדרת מחיי, כבר הרבה מאד זמן, עוד לפני שאגת הארי, עוד לפני עם כלביאה ואעז לכתוב שאפילו עוד לפני אירועי אוקטובר 23.

ואני זקוקה לעזרה אמיתית

כי אין אותי ואני מאד מתגעגעת אלי

מאד

אז ברוח החג הלא משמח הזה, 

הנה אני פה, לכל מי שתהה, דאג, שאל. 

פשוט גדול עלי, להתפנות ולפגוש אותי, או אתכם 

אני כרגע מחזיקה את הכל, ליטרלי הכל (לעבוד במלחמה בלי סידור לבייגלה, לנקות, לבשל, לדאוג, להכיל, להפעיל, לעניין, להכיל, להפגיש עם חברים, לחנך, לאפשר, להכיל! להגביל, אה ולנשום, גם, לנשום). 

אני כל כך מחזיקה שאני שוב, לא מצליחה לבכות 

ולא שאכפת לי מבכי 

כן מאד אכפת לי לשחרר, להישען, להיות פגיעה, לתת למשהו לחדור, להזיז לי, לרגש אותי, בכי הוא רק סימפטום. אני מרגישה שאני לא מרגישה. שאני מתגעגעת ללהרגיש. אין לי עניין בכלום. אין לי עניין בעצמי. 

יש הבהוב, עמום שמזכיר לי שמתחת לדיכאון 

יש נשמה בועטת 

למשל, שיר שמרגש אותי

להישאר באוטו עוד רגע עד שייגמר השיר 

כמובן, שזה קורה רק בימים שבאמת בא לי לשמוע מוזיקה. 

אז דרישת שלום ממני, 

אני עוד אחזור 

לכתוב את עצמי 

ולדבר איתי

ואולי גם אתכם 

זה יקרה 

יום אחד. 

על אלי, הדמות מ"כל האימהות משקרות". לא לעשות לי ספוילר כי אני עדיין באמצע הסדרה. 

על כך שאני מרגישה שאני הולכת בעיניים פקוחות לרווחה בדיוק לחיים כאלה, של להירדם מול המסך ולחיות בצמצום רגשי וחווייתי. של לתת לדברים לעבור לידי. הנה הם כבר עוברים לידי. 

ואני יודעת ורוצה אחרת אבל מרגישה שאין לי דרך לממש, את הרצונות שלי, כי אני לא כל כך יודעת מה הרצונות שלי מאז שאני אימא של בייגלה.

אני מהרהרת המון בחיים שהיו לי לפני שהפכתי לאימא. 

מסיבה טובה מדי פעם, טיולי טבע בשבת (כלומר להיזרק עם ג'וינט וכוס יין באמצע שומקום וליהנות מכל הירוק הזה מסביב), ללכת להופעות של אמנים שאהבתי, לשבת במסעדה טובה, לנסוע לתערוכת צילומים לפחות פעם בשנה, הרבה פילאטיס שהיה דרך חיים.

וכל זה.. 

פוף

. 

עצוב לי. 

הבאתי את כל זה על עצמי. 

אני רוצה לחזור לעסוק בכל זה. 

לא לחזור למה שהייתי כי זה פשוט לא יקרה, אני מאמא של בייגלז וזה משנה חיים... אבל נבלעתי. לחלוטין בתוך בועת האימהות. זה מאד נוח להתכסות בזה. מאד מאד נוח. נוח עד בחילה. 

לא הכל אבוד, אני יודעת, 

אבל מרגיש לי שרק אני יכולה להוציא אותי לאור 

אבל אני כרגע.. עסוקה בהישרדות. או שזה סתם תירוץ שאני מאכילה אותי.

לא יודעת. 

יש התראה 

הולכת להינעל בממד עם הכיתה הטיפולית שלי. 

ביי. 

"מה אתן לא משתגעות בבית לבד? 

מה, לא עדיף שתלכו להורים שלך, שתהיה לה תעסוקה? 

מה, לא חסרה לה חברה?" 

לא חסר לה כלום יא עמות. היא במקום הבטוח שלה. אנחנו משתגעות לפרקים כי כמה כבר אפשר, אבל בגדול, אחלה יום היה לנו אתמול. זמן איכות. 

מה כושליאמאמאאמאמא של כולכם מה. מה אכפת לכם. אתם מקנאים שאצלנו שקט ונעים ולא עמוס? 

אני צריכה שקט ושכאטה ורגע ארוך מאד לבד. 

*

הלכתי להורים כי אני צריכה לעבוד כי אני חיונית וזין בתחת 

אנחנו כאן משמונה בבוקר 

הספקתי: 

להתפוצץ על ההורים שלי 

להתפוצץ על בייגלה 

להתפוצץ על העובדים המטמטמי שכל שלי

לעבוד חצי שעה בלבד 

בסך הכל -  מאד לא מומלץ להתעסק איתי היום. האוזניים שלי לא מכילות את ההתראות שיש להורים שלי בניידים שלהם, זה צליל שהבת שלי לא מכירה כי אני נגד כל הסטרס ויש אחלה חלופות. אבא שלי בגדול לא מציית לשום הנחיה של פיקוד העורף ומשמש דוגמא מזעזעת. 

אמא שלי כל שניה מנסה להאכיל את בייגלה כאילו זו משימת חייה ולא מעניין אותה מצבה הנפשי (בייגלה לא אוכלת כשהיא בסטרס), היא אשכרה מנסה לחתוך לה את האוכל ולשים לה בפה. היא בת 4!!!!!!!!

וזה היה השלב שבו שאגתי שאגת ארי! אף אחד לא ידחוף לילדה שלי אוכל לפה בכוח. 

אני עובדת כל כך קשה לייצר לה הרגלים בטוחים ובריאים סביב אוכל ובמחי יד, הורסים לי. 

זהו, פרקתי. 

הכל חרא. כואב לי הגוף. 

אני תקועה פה אצל ההורים שלי עד שלוש. 

תאחלו לי הצלחה. 

ביום רביעי הקרוב בייגלה שלי תחגוג 4!

כתבתי עליה עוד כשהיא היית רק רעיון, ואז כתבתי עליה כשהיא הייתה בייגלה קטן בתוך הבטן, וכתבתי עליה ואודות האימהות והפחדים וההתרגשות רגע לפני לידה, וגם באשפוז במחלקה להיריון בסיכון גבוה כי כמעט ולא שרדתי את החודש התשיעי הו, כמה פחדים, אני זוכרת כל רגע במחלקה. לא אהבתי להיות בהריון, זה הרגיש כמו מחלה, כאילו השתלט לי חייזר על הבפנוכו.

ארבע שנים. מצד אחד מרגיש שעברו כמצמצוץ עיניים ומצד שני... פאקינג ארבע שנים!

היא גדלה כל כך יפה ואני נמלאת פליאה, אני מאחלת לעצמי להתרגש ממנה כל החיים.

אני אימא-ילדה

ואני אוהבת ילדים כל כך 

כיף לי איתה בהצגות 

כיף לי איתה בפעילויות מהגן 

תמיד ההורים מעירים לי שאני מפוצצת אנרגיות

אני האימא המפעילה בגינה 

אני פאקינג אימא של הוועד. 

וזה מתיש כן? אבל זה גם כיף. 

אז בעוד שבייגלה גדלה 

אני מרגישה שלצד זה שאני אימא ילדה

התבגרתי 

שלא לומר מרגישה ש....

הזדקנתי.  ופתאום המושג הזה של פרה מנפאוזה ממש מורגש בכל הגוף ו adhd חטף עלי סיבוב. 

(נא לא לעשות פה גילנות ולהגיב לי שאני עוד צעירה. הכל יחסי)

ואיראן וארהב יהרסו לנו את שבוע החגיגות שתכננתי בעמל רב

וכואב לי 

הגב

וגם מאד האגן,

אבל כל זה לא משנה

כי יש לי ילדה בת 4

ואני כל כך נהנית ממנה, מההסנפות, החיבוקים, הצחוקים. נהנית ונוצרת כי יודעת שבמצמצוץ העיניים הבא - היא כבר תעלה ליסודי. 

הלוואי ויכולתם לצפות בה. לראות את הקסם שהיא. את המתיקות השופעת, לשמוע אותה חופרת בשאלות שלא תמיד יש לי תשובה לתת. אוח בייגלה, 

אני מאחלת לך שתהיי סקרנית כל החיים.

לעכשיו אני אאחל לך שתחלימי

כי את עם חום ופריחה מוזרה

ומתי כבר תפסיקי להיות חולה בשבוע היומולדת שלך? 

איזה כיף שיש כלוב ובלוג לכתוב בו את החיים. 

לא עושה שום דבר קריטי חשוב ומקדם

משלל סיבות לא באמת לגיטימיות, כמו מוח adhd שנמצא בעומס יותר לא נורמלי. 

נושאת עלי רוב היום אשמה ובושה שאני חרא אימא, חרא ג'נט. 

מרגישה שאני הכי מתחזה שיש כי הכל בתוכי כאוס. 

אבל מה שהכי חשוב הוא שיש לי את זה 

עוד קניה לחלוטין מיותרת ב flying tiger

זה הופך לי את הכאוס והחרא שאני בתוכו למתוק יותר 

מתי אחלים מעצמי? 

מתי יפסיקו לכאוב לי הציצים בטירוף? 

למה יש דבר כזה שנקרא פרה מנפאוזה? 

למה זה בא לי עכשיו? 

בוקר מבולבל לכולנו.