סיימתי לצפות כעת ב Baby reindeer
הסוף המריר הביא להתפרצות ספונטנית של דמעות, והודיה קטנה בלב על כך שצפיתי בסדרה, למרות הקושי הרגשי שלי.
אחרי חודשים רבים משהו הצליח לחדור את המסך הזה שהרמתי מול העולם.
אני מהרהרת שוב, לעתים בכאב, על העבר שלי. המציאות שלי היום היא תוצר של הרבה מאד שנים של חיים ברגשות אשם ובושה שהפכו אט אט לתיעוב עצמי.
אני בת הארבעים אומרת לאני בת הארבע עשרה "חשבת שזה תיעוב עצמי? חכי תראי לאן עוד את יכולה להגיע".
הסדרה עוסקת בסיפורו האוטוביוגרפי של היוצר והשחקן הראשי ריצ'רד גאד ומביאה שיח פנימי מרתק של אדם שעבר פגיעה מינית ממושכת ואת אופן התמודדותו עם סטוקרית הסובלת מבעיות נפשיות קשות.
מצאתי את עצמי מהנהנת בהזדהות והסכמה עם משפטים רבים שנאמרו שם.
הרבה פעמים נעתי בחוסר נוחות על הספה. בכל רגעי הקצה בהם נדרש שיעשה, משהו! הוא לא עשה. וכך, גם אני. כל כך הרבה פעמים במהלך החיים.
כשהוא פגש בפוגע שלו שוב כבר נחנקתי לגמרי. נזכרתי איך אני חזרתי שוב, ושוב, ושוב, לפוגע שלי. *
נזכרתי גם בקשר החולה, ההרסני, המעוות שניהלתי עם גבר שידע איך להפיק את המיטב מעלמה בשנות העשרים שכבר פגעו בה. היה בו את כל הצ'ארם הנדרש.
איך תמיד חזרתי לעוד
למרות שאחרי כל מפגש
כל
מפגש
איתו
רמת התיעוב העצמי שלי הרקיעה שחקים.
כל כך התביישתי שהקשר הזה נמשך לאורך שנים רבות. מאד. מעטים עד לא קיימים אנשים בחיי שיודעים את האמת על אורך וסוג הקשר איתו.
אני עדיין מתביישת להודות בכך, אבל אני אודה בכך. כשילדתי את בייגלה סימסתי לו. ומי שקורא את זה עכשיו ושואל "למה היא סימסה לו?" לא מבין ולא יבין אותי לעולם.
באחת, ההצקות הקטנות שלו נעלמו, ושקט. עד היום, טפו חמסה.
זו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו.
מה אני באה לומר בפוסט הזה המבולגן והלא ערוך בשיט?
משהו בי מפעפע. אני לא רוצה לתת לזה לחמוק הפעם, אני רוצה כל כך, להתרומם מההרס העצמי שזרעתי בכל תחום בחיי בזמן האחרון.
תודה על הסדרה הזו.
תודה על הדרך שאני עוברת.
תודה על הבכי הזה שהחזיר אותי לחיים, קצת.
תודה על כל בחירה שבסוף הולידה את ההחלטה הכי משמעותית בחיי, בייגלה.
החיים שלי הם לא סיפור עצוב.
הם אוסף של תקריות, חלקן מצערות מאד, שהובילו אותי לבחירות חולות בחלקן. אני עובדת על זה. הו מיי, אני עובדת על זה.
אני לבד
אני במצב פיזי ונפשי רעוע
ואין בי טיפה של self care.
אין לי ברירה
אלא להתחיל מחדש.
